השואה הפרטית שלי
מאת: יוסף קוברי ( קליין )
זה לא עוד ספר במתכונת סיפורי השואה ....זהו סיפור אמיתי על תקופה בלתי נשכחת, תקופה של היעדר חדוות חיים והגיון אנושי.
בסיפור נמצא באופן כללי זכרונו של ילד יהודי בזמן הרדיפות.
ובאופן פרטי – זהו הסיפור שלי.
אני איש זקן ועיני כבר לא רואות טוב מזמן, חלק מהדברים שאנשים אומרים לי בורחים מזיכרוני. אבל הכאב והסבל שהיו לפני הרבה זמן עדיין צלולים בזיכרוני ומלווים אותי במהלך חיי, כמו הצלקות בגופי ונפשי שנחרטו בי על ידי הנאצים בזמן השואה.
שאלתי את עצמי מה יהיה עם כול הזיכרונות האלה? האם הם יתפזרו עם האבק ברוח? כאילו לא היו? ומי יעמוד בפני יהדות העולם, בפני העם בציון, ובפני העולם הציני והמזויף, וידע מה לומר כשהניצול האחרון יעלם?
כשאני רואה ומרגיש את נכדותיי קרוב עלי ואצבעותיהן מלטפות את ראשי והן שואלות אותי: "סבא תגיד לי למה אתה עצוב תמיד? למה אתה לא יודע לצחוק? על מה אתה חושב?"
אני עונה להם: "פעם היו ילדים אחרים כמוכם במשפחתי האהובה שהיו זקוקים וצמאים לחום ולאהבה הזאת שאתם מקבלים ממני ומרגישים כרגע את עוצמתו. אבל הם נלקחו, עונו, נרצחו לנגד עיני. אני נשארתי למזכרת ולהתאבל".
מה יהא על כל הזיכרונות אחרי מותי? האם הם ישכחו? ומי יעמוד בפני העולם (שקורא לעצמו נאור) שכבר עכשיו רוצה להכחיש את השואה? איך הם יכולים להאמין למישהו שלא ראה את ההתרחשויות ושמע את הבכי? יש מעט שאני יכול לומר או לעשות בכדי לשנות את הדברים. זמני עבר מאוד מהר כמו צל חולף. אף אחד לא יזכור את פרצופי בעולם ומה יהא עם כל הזיכרונות? מחשבה אחת מנחמת אותי זה כל מה שנשאר לי, אני מקווה שהקב"ה בשמיים יזכור לנצח את השואה שנחתה על עמו "הנבחר" שבידיעתו הקריב שישה מיליון קורבנות על קדושת שמו. בכול זאת וליתר ביטחון, העליתי על הכתב את זיכרונותיי האישיים מהתקופה הנוראה הזאת עבור ילדי ונכדותיי, שיעבירו הלאה לדורות הבאים ויבינו את חשיבותה של המולדת שמגנה עליהם מכול רעה ומשנאת העולם האנטישמי, ששמה: "מדינת ישראל".
הקדמה
מאחר שברכתי בנוכחותי את העולם הזה (להבדיל מיתר העולמות) עד היום- 75 שנים 10 חודשים,11 ימים 8 שעות,6 דקותו- 28 שניות, הגעתי למסקנה, שמוטלת עלי חובה היסטורית כלפי הדורות הבאים להנציח ולשתף בכמה מחשבות עתיקות יומין ומיותרות, שאיני רוצה וגם ואין טעם לזכור אותם יותר. לנקות את מוחי מהעבר האפל ומחלומות ילדות שרובם לא התגשמו. לנצל את הזמן שעוד נשאר לרשותי לפני שישתלט עלי האלצהיימר. (שבדרך כלל מתחבר לאדם בגילי ומלווה אותו עד יומו האחרון). בסיפורי אנסה לחשוב על חיי המגוונים ולהציג אותם כאילו היו חלק מסיפור דמיוני שתחילתו אכזרי אולם הסתיים עם סוף יחסית טוב. בתחילת הדרך חשבתי בטעות שהמלאכה המכובדת הזאת אינה הצד החזק שלי. אולם נאלצתי להתחיל את העבודה המפרכת עקב דרישתם המפורשת של משפחתי הסקרנית שעוטפת אותי "באהבתה" במשך כול חיי. הם השתוקקו לדעת את עברי גם לצורך חומר גלם להכנת ההספד שלי (שלא נדע) כשאלך לעולמי בשיבה טובה. בעיקר רצו לדעת באיזה דרך הגעתי לתואר המכובד "ניצול שואה" שאני מחזיק בו. אני עושה זאת גם כדי להעניק מתנה צנועה למשפחתי האהובה, ובהזדמנות נוספת שיגלו בי גם צדדים חיוביים רבים ונוספים מעבר למה שידעו ושמעולם לא הכירו. זהו אולי הצ'אנס האחרון להעביר את מורשתי לדורות הבאים. בהזדמנות זו, אנסה גם לחשוף להם היסטוריה אנושית הקשורה בי וקטעי זיכרונות, לאסוף אותם לסיפור אחיד ורציף גם מהתקופה האפלה שעבר על יהודי כמוני חסר אונים בגלות. לדאבוננו ולפי הסימנים שמתפתחים בשטח, חוזר ביתר שאת על יהדות העולם בכל מקום פרט למדינת ישראל. ברצוני גם להשאיר את זיכרונותיי על השואה בתור (במקום או תוספת) ירושה לילדי (שלא יוכלו להגיד שלא הענקתי להם דברי ערך אחרי שהלכתי לעולמי). כתמורה אני מצפה מהם הספד יפה קצר מכובד ומרגש, שבו יזכירו גם את כל אותם המילים היפות שאת חלקם לא עלה בידם ללחוש לי באוזן במשך חיי. יביעו את צערם על האבידה, ויעלו על נס את עברי המפואר בפני הקהל המכובד שיהיה נוכח ביום קבורתי. אני תקווה שאספיק לסיים את מלאכת הכתיבה לפני האירוע ואתעד איך אני חוויתי דברים בתקופת השואה ומחנה הריכוז. סיבה נוספת שאני מעלה על כתב קטע מחיי היא כשאהיה קשיש וסנילי (אם בכלל אגיע לזה) ואשתעמם באיזה בית אבות שלשם ילדי יאשפזו אותי, או על ספסל ישן בגן ציבורי - אוכל לקרא את הכתוב וליהנות מתוכנו בלי שאדע במי מדובר. הספר הצנוע הזה משקף רק בקושי פרק קצר ומשמעותי מחיי.
השואה הפרטית שלי
תמונות וזיכרונות של שנות העבר חולפות במוחי כאילו הייתי צופה בסרט דרמה, קומדיה, מתח, אימה, כמוצר הסופי של תהליך יצירה קולנועית - צילום ועריכה של חיי- תנועה וצליל המשולבים יחדיו ליצירה אחת. סרט קולנוע מוצג באופן מסורתי בבית קולנוע, אולם אני צופה בסרט זה דרך זיכרונותיי, מימי הראשונים בשואה ועד יום מותי, נשמר המידע על מולקולות ששומרות את זיכרונותיי שעליו הופיעו סצנות בלתי נשכחות לצורך הקרנת התמונות על המסך הרוחני של עיני. סרט על ילד אחר, ילד בן עשר תחת לחצם המכריע של החיים. אנסה להנציח מזיכרוני את השואה הפרטית שלי ולשלב בתוך המסגרת של יהדות אירופה בתקופה הזאת. השואה היא הכינוי שניתן לרצח העם ולניסיון השיטתי לרצוח את כל בני העם היהודי, אשר ביצעו הנאצים, עוזריהם ובני בריתם במהלך מלחמת העולם השנייה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי. השואה הונצחה במספר רב של ספרים ואני לא רואה צורך לחזור על הכתובים האלה שנותנים תמונה כללית על ההתרחשויות, מה שעבר עלי ידוע רק לי ולחלק של אותם ניצולי השואה שהיו אתי ושרדו כמוני למרות הכול. בנסיבות בהן היינו שרויים כיהודים, התנאים היו ללא כל סיכויי להישאר בחיים, ולראות את קץ המלחמה. בתקופה האחרונה יש סימנים ברורים שהזיכרונות האלה ייעלמו מהעולם הזה יחד אתי בזמן הלא רחוק, כאילו לא היו. חשוב שייכנסו לזיכרון האוניברסאלי. רק הכסף הרב יישאר שהגרמנים שילמו בתור פיצויים לניצולי שואה, ולא הועברו לרשותנו אלא מתבזבזים להנעתם של קבוצת יהודים שהסמיכו את עצמם כאפוטרופוס על קורבנות וניצולי השואה. אלה ודורותיהם בהמשך לא ישכחו לעולם את השואה הנוראית שנגרמה לעם היהודי האירופאי, מכיוון שבזכות האירוע הזה הם וילדיהם יכולים לחיות ברוחה ובעושר על החשבון הקורבנות וניצולי השואה. ומכיוון שזמני אוזל בעולם הזה ואחרי הלחצים של ילדיי ונכדיי החלטתי להיענות לבקשתם ולהעלות על כתב את סיפורי מתקופת השואה, כפי שזכור לי אחרי 65 שנים. ובמידה וילדי או נכדי יתפנו פעם מעיסוקיהם, ויתעניינו מה קרה לאבא או לסבא שלהם בתקופת ילדותו בשואה, יתאפשר להם לדעת את המאורעות. אם פעם ירגישו שחייהם לא מתנהלים כפי שהם היו רוצים, או יחשבו שפספסו משהו בילדותם, יוכלו להשוות את התקופה הזאת עם תקופת ילדותי ויראו באיזה אושר ועושר הם גדלו והתבגרו בארץ ישראל, במדינת היהודים שמתפתחת ופורחת תחת השגחתו של צבא הגנה לישראל.
אני גדלתי בגלות, ונאלצתי להסתדר בסביבה שהייתה עוינת. ילד עם שם כינוי קבוע "יהודי מלוכלך" בתוך ים של גויים הייתי נרדף וזר כול ימי ילדותי: משכו לי בציציות, בפאות ובכל דבר שניתן היה למשוך, קבלתי מכות, וגם החזרתי ובקיצור החיים של ילד יהודי בגלות לא היו פשוטים, הייתה זאת מלחמת קיום מתמדת. משמעות המילה "גלות" היא עקירה מאולצת של אדם ממולדתו, עקירה מארץ ישראל. מתנתק מתרבותו, ונאלץ להסתדר בסביבה עוינת. הגלות נחשבת במקרא לעונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהיו, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. לעתים תחושת הניכור בגלות הייתה כה גדולה, עד שיהודים לא הורשו להיות בעלים של קרקע. מרבית העמים לא שרדו את ההגליה. העם היהודי הוא החריג שהצליח לשרוד את גלות בבל, את גלות רומי, ומה שבאה אחריו. (לצערי בארץ חיים אנשים ששכחו את העבר ומובילים את העם שבציון לכוון גלות נוספת, ואולי האחרונה.)
האוכלוסייה הנוצרית לא אהבה אותנו (במילים עדינות) אבל יכולנו לנהל אורח חיים נורמאלי פחות או יותר ולחיות ביניהם יחסית בסדר פרט למקרים חריגים. היטלר שהיה (ראש הממשלה) ומנהיגה של גרמניה הנאצית בשנים 1933 - 1945 הוא שנחשב לאחראי והגורם העיקרי לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ולהשמדתם של כשישה מיליון יהודים בשואה ולהשמדתם של מיליוני חפים מפשע אחרים. כיבוש הונגריה על ידי צבאו של היטלר החמיר את מצב "האנטישמיות" המציינת שנאת יהודים. הפירוש המילולי של המונח הוא " נגד השֵמִיִים ", דהיינו, שנאה כלפי כל העמים ממוצא שמי, בין היתר, היהודים והערבים, אולם בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים אחרים, מושג שנהיה ממוסד על ידי ההנהגה ההונגרית.
ב-24.9.42 הגיע לעיר מולדתי מנהיג הונגרי בשם אנדרה לסלו ובעצרת המונית שנערכה בכיכר המרכזית בעיר הוא הצהיר בקול רועם שהיהודים אחראיים לשרפות שמתרחשות מידי פעם בעיר שלנו, שאנחנו מציתים את הבתים, ואנחנו גם אחראים לצליבתו של האלוהים שלהם ששמו ישו. כאמור הנוצרים רחשו גם שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו מתוכם את ישו (שהיה במקורו יהודי שהתחיל את זרם הנצרות), ולטענתם אף הביאו למותו, בין היתר הם טענו שאחת המצוות של היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים. לדוגמא מורחים דם של ילדים נוצרים על דלתותינו בחג פסח וזה הסיבה לתמותה הגדולה של התינוקות הלא יהודים בעיר, הם גם מוצצים את דמם של האוכלוסייה הנוצרית, גונבים את כספם ובבתים של היהודים הכול מצופה זהב, והנחש בגן העדן היה גם כן יהודי, שפיתה את חוה להוריד את התפוח האסור מהעץ ובגללם גורשו יחד אדם וחוה מגן העדן ועכשיו הנוצרים נאלצים לחיות בגיהינום במקום להמשיך ליהנות לנצח בגן העדן. ובין היתר, היהודים הם שגרמו גם לכל המלחמות, הם כמו גידול ממאיר וצריך דחוף לעקור אותם מגוף העם ההונגרי התרבותי ההומאני והטהור והנאור..! אחרי הנאום המלומד והמשכנע התושבים האינטליגנטים של עירנו התחילו לשפוך את זעמם עלינו על שגרמנו להם כל כך הרבה צער, התחילו להתפרע ולחפש כל הזדמנות לפגוע בנו. (התעמולה הזאת נגד היהודים מתנהלת שוב ב-2009 בחודש אוגוסט במדינות אירופה, לדוגמה בשוודיה, הונגריה וכ"ו. שמפרסמים בתקשורת כאילו חיילי צהל הורגים ילדים פלסטינים לצורך השתלת אברים. המדינאים המלומדים של שוודיה במקום לגנות לא מתנערים מההודעה הזאת. ומי נתן את הבסיס בין היתר לתעמולה הרסנית כזאת. לצערנו בעיקר יהודים.)
בתאריך 21.3.44 הגיעה רכבת משוריינת לעיר ובתוכה קבוצת אס.אס- "חייל ההגנה", על פי ראשי התיבות בגרמנית, שהוקמה כיחידת עילית, מגן אישי של אדולף היטלר. ההצטרפות לאס אס הייתה על בסיס התנדבותי, הם היו לוחמים פאנאטיים ואכזריים מאד, סייעו בחיסול היהודים והביאו איתם לעירנו את המדיניות המוצהרת של הריך השלישי. העם ההונגרי והנאור קיבל אותם ואת הגזירה בשמחה רבה. האנטישמיות, ההסתה והאלימות הפיזית נגדנו הגיעו לשיאים שלא היו כמותם. קבוצות אנטישמיות תפסו יהודים וירו בהם או השפילו אותם. באחד מאותם הימים סבא (שהיה לו זקן ארוך ויפה) ואני הלכנו לבקר אצל ישראל (הדוד שלי) ל- Kiskoros (כפר במרחק כמה קילומטרים מאתנו ) וביום שישי חזרנו מהביקור בעגלה וסוס של מכר בעירנו, אולם בגלל כניסת השבת מספר קילומטרים לפני העיר ירדנו מהעגלה והמשכנו ברגל, בדרך נתקלנו בקבוצת הונגרים שיכורים ששנאו יהודים, סבא המסכן ואני חטפנו מכות רצח, גזרו לו חלק מהזקן ולי פאה אחת, והגענו הביתה חבולים כל שבקושי הכירו אותנו. ביום מסוים הורו לכול יהודי העיר לתפור טלאי צהוב- מגן דוד- על חולצתם ובלי הסימון הזה אסור היה להופיע בציבור.
אנחנו הילדים סבלנו ממכות והשפלות גם בדרכנו מהבית לבית הספר ובחזרה ובכל מקום שהלכנו. בכול מקום ציבורי היה שלט ועליו כתוב "ליהודים ולכלבים אין כניסה." אסור היה ללכת לקולנוע, תיאטרון, בית קפה, מסעדה, שום מקום ציבורי וכ"ו. בתאריך 27.5.44 קיבלנו הוראה לרכז את כול רכושנו מהמיטות ועד הבגדים, כסף ותכשיטים בחדר אחד בבית ולהשאיר רק מה שעלינו וסט אחד של לבנים לכל ראש. ההוראה בא מהממסד הנאצי שפעל בגרמניה ובכל אירופה הכבושה, והונהג במשך רוב שנות קיומה בידי אדולף היטלר. גוף גזעני ואנטישמי מובהק שהביא מאוחר יותר למלחמת העולם השנייה ולשואת יהודי אירופה. ערכו רישום מדויק של הדברים וסגרו את החדר עם פלומבה. מאוחר יותר אספו את כול הרכוש היהודי והחרימו אותו לטובת העם ההונגרי "שסבל מהניצול היהודי"
