השואה הפרטית שלי "בהמשכים"

                                     הגטו

אחרי הפרוצדורה לקחו אותנו: סבא, סבתא, אמא, פארי, רגי, (אחיות של אמא) לגטו. זה היה מקום שבו אולצו לחיות יהודי העיר וסביבותיה לאחר הכיבוש הנאצי של הונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הגטו היה מספר גושי בניינים ברובע היהודי הישן, מסביב לבית הכנסת, שהוקף גדר כדי למנוע הברחת סחורה פנימה, או אנשים החוצה. כמו בגטאות אחרים שהקימו הנאצים באירופה, בגטו Kiskunhalas היינו מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון. לא הוכנס מזון פנימה, ואפילו זבל לא נלקח החוצה ממנו. הצפיפות הייתה גדולה, ושילוב התנאים הללו גרם לתחלואה גבוהה והתפשטות מחלות כמו בגטאות אחרים שהקימו הנאצים באירופה עבור היהודים. מאוחר יותר כל תושבי הגטו נשלחו למחנות ריכוז. בעיר שלנו היו שני גטאות, אותנו לקחו לגטו ברחוב Koroci מספר 2. זה היה בסמטה קרובה לבית החרושת של עופות שהיה בבעלות יהודי אולם הבעלות נלקחה ממנו. הגטו השני היה בחצר בית הכנסת. בשני הגטאות היינו דחוסים 551 יהודים בסך הכול חיו Kiskunhalas 697- (מהעיר שלנו נרצחו 300 יהודים בכול הגילאים) אולם חלק גדול מהגברים נלקחו לעבודת פרך הרבה יותר מוקדם, ביניהם גם אבי. הגטו היה מגודר עם גדר תיל גבוהה ונאמר לנו כי מי שמנסה לברוח או לצאת- יורים בו בלי אזהרה. ידענו לפי התנהגותם של השומרים שהאיום ממשי. לכן אף אחד לא ניסה לברוח וגם לא היה לאן. הבישול היה משותף, שימוש משותף בשירותים, היה קשה ביותר- התנאים בגטו היו מחרידים מכל הבחינות. היה וועד יהודי בראשות הרב שטיפל בעניינים בתוך המחנה. מסביב שמרו המשטרה והז'נדרמריה, שהם היו האליטה של הצבא ההונגרי והם היו המנוולים ביותר. עינו אותנו בלי רחמים, במאמץ לגלות היכן הסתרנו דברי ערך או כסף...

בפינה של חצר הגטו אמא שרפה את כל הכסף שחסכה במשך השנים בעמל רב, כדי לא לתת אותו לנאצים ההונגרים. באחד הערבים קראו לאמא ולי שנרד לחצר הגטו, מישהו רוצה לדבר אתנו... ירדנו ומחוץ לגדר היה מכר שלנו- גוי- אדם פשוט וחביב שהכרנו אותו זמן רב. אמר לאמא שהביא אתו מסמכים של המשפחה שלו מאיזה כפר מרוחק שמתאימים לגילאים שלנו והוא יעזור לנו לברוח בגלל שנודע לו שלוקחים אותנו להורג. הוא ממש התחנן שנברח, אמא אמרה תודה אבל היא לא עוזבת את ההורים שלה ואת אחיותיה ויקרה לנו מה שיקרה להם. הוא הלך ואנחנו חזרנו לחדר.(יש לציין שהעונש על דבר כזה- מה שעשה האדם הזה -היה מוות במקום! והיו גם מעטים וגיבורים כאלה) יום אחד קיבלנו הוראה להכין את עצמנו לתזוזה, היה מותר לקחת אתנו אוכל רק ליום אחד בתוך קיטבג אחד לכול אדם ושום דבר אחר בידיים. למי היה קיטבג? לאף אחד. כול הנשים התחילו לתפור כל הלילה מכול מיני בדים או סמרטוטים את התרמיל לגב, אחרי יומיים לפני הצהריים יצאנו מהגטו בשורה ארוכה ובלווי לתחנת הרכבת של העיר. אספו אותנו מהגטאות בעיר. לקחו את כולנו – על פי רוב נשים, ילדים וזקנים במזג אויר גשום, מהגטו לתחנת רכבת. אנשי "צלב החץ" (Nyilasok), מפלגה הונגרית פרו-נאצית, גזענית ואנטישמית אשר פעלה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. האידיאולוגיה שלהם היה, בדומה לצלב הקרס הנאצי-טיהור אתני קיצוני. התעללו בנו ושדדו מאתנו את כל חפצי הערך, בגדים ושמיכות שלקחנו אתנו לדרך.

בדרך  לרכבת(אילוסטרציה)

כך צעדנו עד תחנת הרכבת, מי שנפל בדרך מאפיסת הכוחות נורה על ידי אנשי "צלב החץ", או שגווע בצדי הדרך. צעדה זו נראתה כמעשה זוועה. זה היה מראה בלתי נישכח ונחרט בזיכרוני לכול חיי- רגשות של סבל, בושה, כאב ואכזבה. סחבנו את עצמנו ואת תרמיל גב הכבד ברחוב הראשי חצינו את העיר, העוברים והשבים פינו דרך לתהלוכה, כשמשני צידיו של המצעד הצטופפו תושבי העיר, רוב התושבים ה"מתורבתים" מחאו כפיים ורקדו מתוך אושר, ירקו וזרקו אבנים עלינו. היו גם מעטים מהעיירה שלא השתתפו בחגיגה ושהיו בני אדם. הציצו מפתחי החנויות ומהחלונות, והביטו במבוכה ובפחד על השיירה ועל הפנים החיוורות שלנו. הם הסתכלו עלינו עם פנים קפואות, חלק קטן מתושבי העיר שראו את הצועדים בדרכם נדהמו מהמראה, אני צעדתי לצד אמי יחד עם אחיותיה וסבא וסבתא וליבי נשבר לראות אותם מושפלים עד כדי כך ובנסיבות כאלה. אלברט איינשטיין אמר: "העולם לא יושמד רק מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה שמסתכלים מהצד ומסרבים להתערב". הגענו לתחנת הרכבת ולעיני ההמונים הצוהלים העלו אותנו לקרונות של בהמות, כקבוצה של חיות. אני מאמין שהם ראו בנו באמת בהמות. התברר מאוחר יותר שהיה לנו אותו היעד- שלחו אותנו למשחטה. השתמשו בגופנו  על אותו התוצרת לשימוש האדם הנאור כפי שמשמשים בבהמות. להפקת מוצרים מסוימים, צמר (שיערות של נשים וילדות), סבון (משומנים של הנרצחים וכ"ו) אפילו בדת היהודית מכינים תשמישי קדושה, כגון ספרי תורה, מזוזות, תפילין ושופרות מבהמות טהורות. על פי חוקי הכשרות הבהמה היא חיה טהורה. גם אנחנו היינו כולנו בהמות טהורות. בסופו של דבר דחסו אותנו בקרונות ללא אוכל ומים לכל קרון כ- מאה איש שבקושי היה מקום לחמישים וסגרו את הדלתות.

נסיעה ל- Szeged

בלויות של sandamari יצאנו לדרך לעיר מחוז ששמה Szeged. הנסיעה ארכה יומיים ברכבת. נסיעה  שהייתה צריכה להיות לא יותר מכמה שעות, "טרטרו" אותנו יום שלם. המצב בקרון היה בלתי נסבל בגלל הצפיפות. היו אנשים שהשתגעו, הופיעו הזיות, קהות חושים, עיוות בתפיסת המציאות וכו'. היו כאלה שמתו במהלך הנסיעה. כשהגענו ליעד היינו חצי מתים או מתים לגמרי. הוציאו אותנו מהקרונות והובילו אתנו כמו בהמות לבית חרושת ישן למפעל הלבנים האדומות בשם ""Rokas, המשמשת כחומר הגלם הבסיסי בבנייה מסורתית. המפעל היה מגודר עם קיר גבוה ומעליו גדר תיל, שם ריכזו את כול היהודים מכל הערים והכפרים של המחוז. שם פגשנו את האח של אמא ששמו ישראל. יהודי דתי עם אשתו וארבע ילדיו מהעיר קשקרש. ילדים שמאוד אהבתי ויחד שיחקנו בחופשות מבית הספר. הגדולה הייתה יהודית בת 17. השנייה מגדה בת 13. הילד היה בן 6 ושמו יוסי, והקטנה פוטו בת 3. המקום היה עזוב חשוך ולח ללא תאורה, ישבנו באפלה. המקום היה מטונף מלא אבק מכל הצבעים ומוצף בעכברושים ענקיים, החולדות האלה "סייעו" בהפצת מחלות על ידי נשיכתם או הפרעושים הנגועים בחיידק. התחלנו לנקות מסביבנו וכל משפחה תפסה מקום לאורך הפרוזדורים הארוכים. אנחנו מצאנו מקום באיזה פינה בהצטלבות של שני פרוזדורים מלוכלכים, ניקינו כמה שהיה ניתן, הורדנו את התרמילים המאולתרים מהגב ושכבנו על הרצפה הלחה, אני הייתי עייף מאוד וניסיתי לישון. התהפכתי על משכבי, חשתי מחנק. המקום היה אפוף בחשיכה גמורה רק שביב אור שבר את אימת החשיכה, הלילה אכזר ואינו יודע רחם, ניסיתי להירדם ולברוח בשנתי מהמציאות, אך לשווא! בסוף קמתי ממשכבי. יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, והלכתי על קצות האצבעות כדי לא להעיר את אמא משנתה, וישבתי בכניסה עד זריחת השמש. קבוצות יהודים אומללים מכל ערי וכפרי המחוז המשיכו להגיע. מספר היהודים שהיינו בבית חרושת ללבנים הגיע ל-6000 נפשות. קבוצת יהודים התארגנה ברשותו של הרב המקומי, אולם הוא השתגע ומת ואת מקומו (לפי זכרוני) תפס הרב שלנו מקישקונהולש ששמו היה ד"ר דוהן. עליו הוטלה המשימה לנהל את העניינים של כולנו במחנה המאולתר. את חולי הנפש שמספרם היה בערך כ-20 הכניסו וסגרו במחסן ישן, את החולים שמספרם היה בערך 60 רכזו במקום שהיה פעם תנור לשריפת הלבנים, והרופאים שהיו בינינו טיפלו בהם באמצעים שעמדו לרשותם. במקום זה בתוך מספר ימים מתו 32 אנשים, העמיסו את הגופות לעגלות וקברו אותם בבית הקברות של היהודים בעיר ללא אפשרות ללוות אותם או לנהל טקס דתי.

 הוועד ריכז את כל המצרכים של כולנו והנשים התחילו לבשל לקבוצות בצורה מרוכזת ומבוקרת. האוכל היה דל מאוד אבל זה מה שהיה והיינו צריכים להסתפק בזה. בקרבת המפעל היה מנזר שבו חיו נזירות שהקדישו עצמם לאל ולהליכה בדרכי ישו ושליחיו. משם הביאו כל בוקר חלב לאמהות מניקות ולתינוקות. השומרים בנקודה זאת לא עשו בעיות. קצין ה אס.אס. שהיה ממונה על המחנה במקום והסתובב במחנה ללא נשק ובידו מקל גמיש בו הכה את היהודים בכל הזדמנות אפשרית. הוא הורה לכל בעל מקצוע לתפור פתק על בגדיו, על יד הטלאי הצהוב מה מקצועו והם יוצאו למחנה עבודה. היהודים מעיר סגד הלכו לקצין וטענו שמכיוון שהם מקומיים מגיע להם יחס מיוחד. הם בקשו מקצין ה- אס.אס. שהסתובב במחנה, לאפשר להם לעזוב את המחנה המטונף והצפוף בהקדם האפשרי. הוא באמת הלך לקראתם והם צורפו לטרנספורט הראשון שהכיל 2000 איש כולל  "בעלי המקצוע"  נשלחו ישר למחנה השמדה ונספו כולם, אילו היו יודעים לאן לוקחים אותם...