האנדרואיד שרצה להיות פרי

אם היה משהו שיכל לאפיין אותו יותר טוב, הוא לא מצא אותו. אבל מה שהוא כן הכיר אלה הדברים חסרי השם באיטרנט, שטענו שככה טרוריסטים מעבירים מסרים אחד לשני - מצד אחד, תמונה של אישה זקנה וחייכנית עם שיער לבן ארוך ועיניים נוקבות, עם כובע בוקרים על ראשה ובידיה כד עם חמניות צהובות ויפות. אבל עם הקלקה של העכבר וסימון והופ - התמונה הופכת לאישה יפנית ערומה עם שיער שחור גולש ועם עיניים מפתות. ככה היו חייו, רק בלי הפיתוי והחביבות והעיניים. כל מה שהיה צריך זה רק סימון קטן כדי לראות את האמת, אבל בצד השני אין בחורה מושכת.

כשהוא עוד לא הכיר את האיטרנט הכל היה פשוט יותר, תמים יותר, צבעוני יותר וטבעי יותר; הוא היה שולח מכתבים לחבר העט שלו, נותן נשיקה לאימא כשהוא רץ לתבית הדואר מתחת לבית ומגיע בדיוק בזמן לפגוש את הדוור ולדבר איתו קצת, לספר לו על ההמצאה האחרונה שלו - מכונת אנטי כבידה, והוא מתחיל להסביר שלוקחים כריך ומורחים עליו חמאה והרי ידוע שהלחם תמיד נופל על הצד המרוח ואז לוקחים חתול אבל למרות שהדוור חביב נורא והוא אפילו אוהב את הילד, יש לו הרבה עבודה וקצת זמן והוא לחוץ במשכורת, אז הוא אומר לו שהוא מצטער אבל בפעם אחרת והוא הולך, ולילדון אין בעיה, הוא תמיד חוזר.

בזמנו הוא היה כותב בלי יותר מדיי תיאורים מפוצצים ומטאפורות מלאכותיות. הוא כתב בצורה הכי טהורה שיש - ילד שטוען שהוא כבר לא קטן ואפילו יכול לכתוב ספר לילדים. את הניסיון שלו, הוא מסביר, קיבל מקריאת המוןהמוןהמוןהמון ספרים שאימא קנתה לו, והוא יודע לקרוא ממשממש טוב, שתדעו, הכי טוב בכל הכיתה אפילו, והמורה אפילו נתנה לו מדבקת "אני מצטיין!" שנעד בגאווה על חלוצתו כל יום. אז הוא כתב, וכן, הכתיבה הייתה ילדותית ולא אמינה אבל זה היה טהור, הוא הרגיש טוב אחרי זה, וכל דף חדש שהוא כתב הדביקה אימא על המקרר, והוא היה גאה נורא.

פעם פורנו לא היה כלכך מלוכלך, עם גניחות ורעידות ורטיבות מגעילה, והוא גם לא היה צריך לשלם על זה - תראי לי את שלך ואראה לך את שלי. השיטה העתיקה ביותר בעולם. לא הייתה גם שום מבוכה - רק התמימות המופלאה הזו, של "מאיפה את עושה פיפי?" ו "זה נורא מוזר, חהחהחהחהחה". הוא גם לא ידע מה זה שפיך וסקס הייתה מילה אסורה ואהבה זה כשאימא ואבא נורא אוהבים אחד את השני. היום אהבה זה כשהם חרמנים ורוצים להנות גופנית, כי רק להיות עם הבנאדם המחורבן זה לא מספיק. פעם "להביא ילדים" היה מושג מופשט עם חסידות ושלל עופות השמיים. הוא אף פעם לא הבין את כל הקטע עם החסידה והוא התקשר בטלפון הציבורי למוקד וביקש את מרכז החסידות כי הוא שמע שאימא רוצה שיהיה לו אח קטן שלא יהיה בודד, ואז הם נורא צחקו וזה התנתק וככה זה נגמר. אח שלו מת עם אימא, אבא אמר שהחסידה ניקרה להם את העיניים. הוא אף פעם לא אהב חסידות.

הוא לא היה מקליקקליקליק ולוחץ טראח, ואז ההודעה הייתה קופצת במין קול נעים - מי שמע על דבר כזה, זה לא הגיוני, זה חייזרי. הוא היה מתקשר מהבית, המצאה חדשה שרק יצאה באתו הזמן, דבר שלא נשמע עליו קודם. או כמובן שהוא היה הולך אל החברים - הוא כבר היה מספיק גדול בשביל לחצות את הכביש המפריד בין הבית שלו לצד השני של הרחוב, ומשם לבית של חברו הטוב, ושם הם שיחקו במונופול וכדורגל וג'ולות. הוא לא היה כלכך טוב בזה, אבל חבר שלו עשה לו שיעורים בזה, והוא הפך להיות ממש טוב אבל אז ג'ולות יצאו מהאופנה.

מזמן, היופי היה סיכות וורודות בשיער ואם היא הייתה נחמדה מספיק והיה כיף לשחק איתה, ולמרות שאיפור היה דבר מושך אימא אמרה שרק שהיא תיהיה בת שש-עשרה היא תוכל להתאפר, וזה בסדר כי איפור לא עשה אותך יפה אלא רק בוגרת.

פעם אהבה הייתה נשיקה גסה וביישנת על הלחי ומיד אחרכך כאילו לא קרה דבר.

פעם חברות הייתה נאמנות מעל הכל.

פעם הוא היה אמיתי, לא תמונה מוסתרת באלגורתים מטומטם שאף אחד לא מבין. פעם הוא יכל להיות אמיתי, להצהיר בהפגנתיות שהוא עצוב או שמח או רעב או בודד או פשוט רוצה סיפור לשינה טובה וזה כל מה שהוא היה צריך.

היום? הכל ממוחשב.