המחנה בעיר " Szeged"
בתאריך ה-26.7.44. הוציאו את כולנו לחצר המפעל ומפקד המחנה הצהיר שיש אפשרות להינצל ולהישאר בבית מוגן בחסותה של השגרירות (אם אני לא טועה השוודית או השוויצרית) לאותם האנשים שמוכנים להתנצר. מי שמוכן ירים את ידו ויצא מהשורה. לא ידוע לי אם הוא דיבר אמת או לא, אבל מאחר יותר נודע לנו שבאמת היה בית מוגן בחסותה של השגרירות השוודית או שוויצרית והיו יהודים שניצלו על ידם. עמדנו שם אלפי יהודים מכול הסוגים, חרדים כמוני, השייכים לזרם היהדות האורתודוקסית, המתאפיין, לא רק בהקפדה רבה על שמירת ההלכה היהודית, אלא אף בתרבות שמרנית ייחודית, כזו שאינה נובעת ישירות מההלכה, אלא גובשה באופן עצמאי אצל החברה החרדית עצמה. דתיים רגילים- המקפידים על קיום הכללים של הדת. חילונים- שאורח חייהם אינו כלל קיום הוראותיה של דת אלא שקיימו מצוות רבות כדי לרצות אנשים בלבד במקום לרצות את האל. היו כאלה שכלל לא הקפידו על קיום כלליה של הדת. אפילו היו בינינו כאלה שהם או הוריהם התנצרו לפני שנים רבות. הייתה אפשרות לבחור בין החיים או המוות. התגובה של הנרדפים הייתה מדהימה: אף אחד מאתנו לא הרים את ידו ולא יצא מהשורה (לתשומת ליבם של השמאלניים בארץ ישראל) וכל הקהל המכובד הזה הקדיש לא רק את חייו שלו אלא את חייהם של ילדים כמוני לקידוש השם וליהדותם ובחר למות ולא לבגוד או להפר את חובת אמונו בדתו ובעמו. אומנם הייתי ילד בגיל עשר אבל התמונה וההתנהגות הזאת נחרתה בזיכרוני לנצח, וכשעליתי ארצה קיוויתי לראות בעם ישראל את הנחישות והמשיחיות של ההתנהגות הקולקטיבית הזאת ובמיוחד אחרי זיכרונות העבר, כבסיס למדינה יהודית חזקה ביותר שמדברת בלשון אחד ומגנה על עם ישראל מפני אויביה. לצערי הרב מצאתי חומר אנושי שונה לגמרי פה במדינת היהודים
אחרי שלא הייתה שום תגובה להצעתו, הורה המפקד לזקנים לעבור לצד שני והחל להפריד בינינו. הם איימו בנשק שכל מי שמתנגד יחטוף מיד כדור בראש. אמא וכול הנשים התנגדו בכוח להיפרד מהילדים שלהם, היו צעקות, מכות ודחיפות, הנשים אמרו שרק אחרי מותם יכולים לקחת אותנו מהם. הן התנהגו ממש בגבורה. גם התמונה הזאת נחרטה במוחי, ולימדה אותי להעריך את הנשים בתחום זה. למדתי שהאמהות היא אחד הדברים הקשים והמקודשים ביותר, ושום גבר לא היה מסוגל ומוכן לעמוד בזה. ללוות במשך עשרות שנים ילד (או ילדה) בדרכו עד שיוצא מהבית (ומעבר לזה) עם כול הקושי שכרוך בזה. לכן כל ויכוח שהיה בחיים ביני לבין אשתי, הרגשתי שחובתי המוסרית וחובתו של כול גבר בלי יוצאת מן הכלל, לתת את הכבוד המגיע לאם של ילדיו, להעריך את עבודתה ותרומתה לדור ההמשך ולהפריד בין נושאים אחרים ולא לנהל מריבות על גבם של הילדים . ביד אחת שלי משכו הנאצים וביד השנייה החזיקה אמא בכול כוחה, כמעט קרעו אותי לשניים! אגלי זיעה כיסו את מצחי, צינה חלחלה בכול גופי, הייתה זו תחושת אימים. אמי אחזה בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי. גם אני צרחתי לא רציתי לעזוב את אמא ואת המשפחה. לא הבנתי מה קורה, הקב"ה אומר להביא ילדים לעולם, אמי הביאה אותי ועכשיו הוא מצווה לקחת אותי ממנה. המהומה היתה גדולה ונמשכה זמן רב וללא הצלחה מצידם להפריד אותנו מאמהותינו, כנראה לא היה להם אישור להרוג אותנו בשלב ובמקום זה, ולאחר שהתעייפו הנאצים מהמאבק עם האמהות, העמידו אותנו בשורה אחת ארוכה וללא סלקציה: נשים, ילדים, זקנים, ספרו 2000 ראש ולקחו אותנו לקרונות של בהמות שעמדו על הפסים בתוך המפעל.
בדרך לאוסטריה (אילוסטרציה)
העמידו קרשים עבים ורחבים מעץ בשיפוע לדלת של הקרון והעמיסו אותנו כמו שמעמיסים בהמות. 100 איש בקרון. אני הייתי האחרון בקבוצה לאותו הקרון שאמא הועלתה, איבדתי את אמי במהלך הכאוס שנוצר, זה היה מצב בהן התנהגות לא ניתנת לחיזוי באופן הגיוני, ובמיוחד שיש ידיעה שהתנאים ההתחלתיים מובילים לסופנו. תרמיל הגב שלי היה כבד ומשך אותי בחזרה תמיד שלקחתי זינוק לעלות על הקרש, הנאצי ההונגרי התחיל לסגור את דלת הקרון אמא הייתה בפנים ואני בחוץ. הייתי בפאניקה איבדתי שליטה מוחלטת על השרירים בכול חלקי הגוף, מהפחד שאאבד את אמא במקום זה, הרגשתי שיתוק ברגליי, ופחד נוראי שיעלו אותי על הקרון הבא. המחשבה ממה שיקרה ברגע האחרון הביאה אותי לכך שהייתי זקוק לכוח על אנושי לעלות ולהיכנס לקרון של אמא. הדלת כמעט נסגרה, הסתערתי בחוזקה והספקתי להגיע עד פאתי הדלת ולא יותר, עמדתי ליפול לאחור, חיוור, אגלי זיעה על מצחי ועיניי כאילו יצאו מחוריהן, הסתובבתי לכוון הנאצי שעמד לצידי הדלת וזעקתי בקול חנוק: אמא אמא..! ברגע זה תפס בצווארי האיש ובתנועה גסה דחף אותי פנימה וסגר את הדלת של הקרון אחרי. בדיעבד התברר שעם התנועה הגסה הזאת בעצם הציל את חיי. אילו היו מעלים אותי לקרון שאחרינו יחד עם אשתו של ישראל גנז (אח של אמא) שעלה עם 4 ילדיו ועוד חלק מהמשפחה ועם מכרים טובים ורבים- הייתי היום שייך לקורבנות השואה במקום לניצולי השואה. (שמבחינה פסיכולוגית המרחק לא כל כך רב בין שני המושגים, בגלל שכולנו, שנשארנו בחיים ועברנו את הגהנום, גופנו ממשיך לחיות עד היום הזה, אולם בנפשנו מת משהו חשוב ).
שלושת ילדים של דוד ישראל שנספו ואני בצד ימין.
את יתר משפחתי עם הקרון השני לקחו ישר למחנה השמדה הרגו אותם באמצעות גז הציקלון ושרפו את גופתם. מצאתי את אמא בקרון חסרת הכרה, היא הייתה במצב של עילפון, בגלל הפחד שתאבד אותי ומהלחץ הבלתי נסבל, אולם לא יכלה לפעול מאחר שהיינו דחוסים בעמידה עם תרמילי הגב הכבדים וכל אחד החזיק את השני בעמידה. קרון הבהמות היה מסריח, הצפיפות איומה, בלי אוויר לנשימה, הזענו מהחום של הצפיפות. רבים הקיאו, התעלפו וגם מתו בגלל שבמצב כזה הגוף מידרדר במהירות. הוצאתי בקושי מהכיס של התרמיל בקבוקון קטן "Diana Sorborszesz" שאמא לקחה אתנו לכל מקום למקרה חרום. זה היה מין נוזל אלכוהולי עם ריח מנטה חריף מאוד נתתי לאמא להריח והיא חזרה לעצמה, שמחה לראות אותי שוב על ידה. הקרון היה מסריח מריח של זיעה, שתן, וצואת אדם. הכול התערבב במעט אוויר שנכנס דרך שני החלונות הקטנים שהיו סגורים עם גדר תיל משני צדדיו של הקרון. אחרי כמה שעות הרכבת יצאה לכוון גרמניה, טלטלו אותנו כ- חמישה ימים ולילות (כפי שזכור לי) ללא מים ואוכל ובתנאים שלא ניתן לתאר. הראשונים שהתחילו למות היו הזקנים, החולים ואנשים שנכנסו לפאניקה. בעיקר סוג של אנשים שהיו עשירים ולא ידעו מה זה מחסור, רעב, לכלוך, חוסר היגיינה וחיים תת אנושיים. לאמא ולי היה קצת מזל בגלל שכבר בתחילת הדרך, אישה (שהייתה צמודה אלינו) גדולה ושמנה שתפסה הרבה מקום, עם חזה ענק שאחד מהם היה מונח על הראש שלי כמעט יום שלם, וגרם לי אי נוחות וכמעט שבר לי את הצוואר. האישה הוציאה בשקט את נשמתה, כך אחרי שהצלחנו איכשהו להוריד אותה על הרצפה התיישבנו עליה ויכולנו לנשום לרווחה ולזוז קצת יותר חופשי, במשך הנסיעה כול יום התפנה לנו יותר ויותר מקום. גם בגלל שנהיינו רזים יותר מרגע לרגע, וגם בגלל שהרבה אנשים החליטו למות במקום לסבול ופינו את מקומם לנו שעדיין בחיים. על אף ההגדרה הרווחת של החיים כמושג המבטא את הקיום הפיזי-גשמי של האורגניזמים. הרי שהחיים הם, לכאורה, מושג פילוסופי, עובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" גוף-חי, מקשה על הגדרת המושג "מוות". בשל כך קשה למצוא מושג שיסביר בצורה מדויקת את מצבנו- האם אנחנו שעדיין נושמים, היינו נקראים אנשים חיים? עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים ואלה היינו אנחנו, המתים אפשרו לנו לשבת עליהם בלי שאמרו מילה. אחרי יומיים גם התאפשר לנו להתארגן, את המתים ריכזנו במקום אחד בערימה וכיסינו אותם כמה שהיה אפשרי, סידרנו בית שימוש מאולתר בסוף הקרון, ובזמן שמישהו עשה את צרכיו בהתאם למינו שני גברים או נשים החזיקו שמיכה. אבל זה לא מנע לשמוע את הרעשים הבלתי רצויים שמלווים את הפעולה, ובעיקר את ריח הצחנה הנורא, ואת זרם הנוזלים הסמיך שהתפשט בהתאם לנסיעת הרכבת -עליה או ירידה... זה היה כול מה שיכולנו לעשות בנסיבות האלה.
במהלך הנסיעה דרך החלון הקטן ראינו עצים, פרחים ציפורים שדות, וגידולים חקלאיים של ירקות ופירות. ראינו אנשים שמנהלים את חייהם באופן נורמאלי, ראינו את החיים התוססים מעבר החלון בזמן שאנחנו היינו כבר חצי מתים, בדרך למוות. היו כאלה שהוציאו את ידם דרך פתח החלון כאילו לתפוס ולהרגיש את החיים אולם מייד הרגישו את המכות שקיבלו עם כת הרובה של הנאצים. הייתי ילד בגיל 10 הרגשתי כאילו אני נמצא בסרט אימה. רגשות חזקים של פחד, בהלה, זעזוע ובושה, בעקבות הסיטואציה המעוותת שנמצאתי בה. הרגשתי שאני נמצא בסיפור שלא יאומן, בחלום בלהות, בחרדה קיצונית ואי יכולת זמנית לשוב למודעות. חלמתי שאני עוד מעט מתעורר משינה מקוטעת, עמוקה בליווי, גניחות או צרחות, ובסיום אני חוזר לחיים הנורמאלים שהיו בעבר. כבר לא הייתי צמא ורעב כבר לא פחדתי. הייתי אפאתי ואיבדתי את התחושות. הייתי צמוד לאמא, כאב לי מאוד לראות אותה ואת כל המשפחה סובלת חשבתי רק עליה ורציתי רק להציל אותה, הרגשתי שאני חסר אונים, גם לא יכולתי להבין את המשמעות וההיגיון במתרחש. המצב והמראה היה כל כך לא מציאותי ולא נורמאלי שלא היה ניתן להבין עם ראש בריא- ראש של ילד בגיל עשר שמה שקורה מציאותי ונכון. השמים והארץ נדחו לקרן זווית, וכל מעייני התרכזו בכוונות לשרוד-כל מחשבותיי חגו סביב הנקודה הזאת.
הרכבת הגיע לעיר Miskolc בהונגריה שם דחפו את הקרונות שלנו לפס צדדי וניתקו אחרינו את יתר הקרונות שהיה בהם כ-1000 יהודים, ואנחנו נשארנו במקום, כפי שנודע לי מאוחר יותר מהספרות שמתארת את דרכנו לגרמניה, יתר הקרונות עם כל היהודים וביניהם חלק גדול ממשפחתנו ביניהם המשפחה של הדוד שלי ישראל עם אשתו וארבע ילדיו נלקחו לאושויץ למחנה השמדה ולא חזרו לעולם. אילו הנאצי האכזר לא היה דוחף אותי בגסות לקרון שאמא הייתה בו- הייתי מוכנס לקרון הבא ועכשיו לא הייתי יכול לכתוב את זיכרונותיי.. רק בעולם הבא... ממחקרים על השואה של יהודי הונגריה למדתי שבעיר Miskolc עובדי תחנת הרכבת בטעות ניתקו את שאר הקרונות מאתנו וחיברו לרכבת שהמשיכה לאושוויץ. המשגה שהיה בעל משמעות, וסטייה מן ההוראה האמיתית שקיבלו שכל הקרונות מיועדות למחנה השמדה. כדי להסיח את הדעת של הממונים מהרשלנות, כדי שלא יסתבכו עם השלטונות, חיברו את הקרונות שלנו למשלוח אחר שהיה בדרך לאוסטריה וכפי שהתברר היה מיועד לספק אנשים למחנות עבודה. מחנות שהקימו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. לכן הם הלכו למוות ואנחנו נשארנו בחיים, זה היה מקרה נוסף שנשארתי בחיים, כנראה הקב"ה היה סקרן לראות מה אעשה עם עצמי בחיים, וכמה אני מסוגל לסבול ולשרוד. המשכנו לנסוע על פסי הרכבת האין סופיים של הונגריה, ובסופו של דבר הגענו לעיר הגבול ששמה "Hegyeshalom " שם עברנו את הגבול לאוסטריה.
Gansendirf הייתה העיירה הראשונה שהרכבת נעצרה. קיבלו אותנו שוטרים אוסטרים וחיילי Vermacht. הגרמני. הם פתחו את הקרונות בפעם הראשונה אחרי 5 ימים, לא יכולנו לזוז ממקומותינו היינו כמעט מתים ומשותקים, הרגשנו בפעם ראשונה את האוויר הצח חודר לריאותינו ולקרון המטונף והמסריח. הוציאו אותנו מהקרונות לשדה הפתוח שהיה סמוך לפסים, אנשי הכפר האוסטרי (שגם הם לא אהדו את היהודים) היו המומים לראות את מעשיהם הבלתי אנושיים של ההונגרים, את הנאצים ההונגרים סילקו ממש בגסות בחזרה להונגריה. תושבי הכפר הביאו לנו מים קרים וטריים בדליים אנחנו התנפלנו על המים, היו כאלה שהתנפלו על הדלי ולא קמו יותר לעולם. אני זוכר שרציתי כל כך לשתות, לגמור את כול הדלי אבל אמא לא נתנה לי אלא הרטיבה איזה סמרטוט ונתנה לי למצוץ, זה היה הדבר הכי מתוק שמצצתי בחיים. אנשי הכפר הביאו לנו קפה חם ולחם לבן, כך הייתה הפגישה הראשונה אחרי ההונגרים עם האוסטרים, שלא היו פחות אנטישמים מההונגרים אבל בצורת התנהגות אחרת. כך הייתה קבלת הפנים שלהם בהשוואה להתנהגותם של אחינו ההונגרים שגדלנו ביניהם ותרמנו לעושרם ולתרבותם במשך דורות- ידע, אמנות, מוסר, חוק, מנהגים וגיבורי מלחמה, וכל אותם הכישרונות שהאדם רוכש אותם בהיותו חלק מהחברה. הכפריים האוסטרים והשוטרים שהיו במקום היו בני אדם לפחות במקרה זה. אפשר להבין למה אני שונא כל כך את ההונגרים ולא רוצה לבקר במדינה האנטישמית הזאת. במקום זה נשארנו כיומיים הוצאנו את הגופות (שחלקם היה בתהליך ריקבון שאחרי המוות) מכל הקרונות כולל את האישה הגדולה ששימשה אותנו כמקום ישיבה נוח לאורך הדרך. לפי ההוראות ריכזנו אותם לערימה אחת גדולה בשדה, במרחק מה מהרכבת. השוטרים האוסטרים הביאו סיד ושפכו על הגופות כנראה כדי למנוע מגפה באזור הכפר. בין הגופות היו כאלה שמצבם היה ריקבון מתקדם אולם היו גם כאלה שהיו באמצע המעבר בין חיים למוות, שזזו או התיישבו בערימה ונראו כפסל לבן עד שהוציאו סופית את נשמתם ונפלו בחזרה. אנו שנשארנו בחיים ניקינו את הקרונות, שטפנו את עצמנו כמה שהיה ניתן וחזרנו לחיות חיי בני אנוש לזמן קצר. כמובן היינו בפחד במשך היומיים האלה, שמענו שעל יד וורשה זרקו גז לקרונות וכך חיסלו יהודים רבים, אין לי מושג מאיפה לקחו את השמועה הזאות כשלא הייתה לנו שום תקשורת עם העולם החיצון. לכן, המבוגרים התארגנו לשמירה 24 שעות,(כאילו זה היה עוזר) השוטרים האוסטרים לא סגרו יותר את הקרונות גם לא בלילה כך היו לנו חיים יותר נורמאלים, אחרי יומיים צירפו אלינו קרון צבאי עם חיילים גרמנים מזוינים היטב ויצאנו לדרך עם דלתות פתוחות, מצוידים במים וקצת אוכל בזכות התושבים של הכפר האוסטרי. מדי פעם הרכבת עצרה ואפשר היה לרדת להתרוקן במטעים של עצי פרי הסמוכים לפסי רכבת שם עשינו את צרכינו אני ופארי דודתי תמיד ניצלנו את ההזדמנות לקטוף כמה שיותר פרי מהעצים הסמוכים לפסי הרכבת ולהביא לקרון פירות מכל הסוגים.
לפני עליה לקרון היה ספירת מלאי- זאת הייתה הכנה למה שמחכה לנו. המפקד של הטרנספורט היה קצין גרמני בשם (לא אשכח את שמו) Fricke. (עכשיו בשנת 2008 ראיתי אותו בטלוויזיה אחרי שגילו שחי בארגנטינה ומבקשים את הסגרתו והעמדתו למשפט). הוא היה חלאת אדם, פניו היו מזרי אימה ומלאי שנאה ליהודים כשמסביבו ואחריו היו העוזרים. הוא החזיק אותנו לפעמים שעות על יד הקרונות בגשם וברוח וערך ספירת מלאי בשעות בלתי סבירות והתעלל בנו בצורה איומה. בכל זאת כל הסיטואציה הייתה גן עדן לעומת מה שחיכה לנו, ובהשוואה להתנהגותם של ההונגרים, העם שלנו שגדלנו בו אנחנו היהודים ותרמנו להתפתחותם, הגענו ל- Strashof -. לאחר נסיעה של יום או יומיים (לא זכור לי).
