השוטרים היהודים שהייתה להם גישה למקומות הספקה גנבו מה שבא ליד, אחרי שהכול נרגע הם לקחו את השלל הביתה ובמקום לחלק בין הרעבים, עשו מסחר ודרשו כל מיני דברים כתמורה, גם בגלל זה שנאתי אותם, (דרך אגב כולם שנאו אותם ופחדו מהם.) בכל אופן אחרי שגיליתי את מקום המסתור גנבתי את הסחורה באופן שיטתי, לקחתי לצריף וחילקתי בין הדיירים. נודע להם על הפעילות המחתרתית שלי, ניסו לשים לי רגל אבל זה היה מסוכן, בגלל שהייתה לי עבודה רשמית קבועה ומכובדת במחנה ואם הייתי פותח את הפה שהם גונבים, הם היו מסתבכים חזק עם ה אס.אס. העבודה הקבועה שלי הייתה ללכת כול בוקר לצריף של מפקדת המחנה לנקות את התנור במשרדה, לחתוך עץ לצורך חימום, להכין אותו על יד התנור ולהדליק אש. היא הייתה קצינת אס.אס. אישה גבוהה ויפה ויחסית צעירה. הגעתי לעבודה הזאת במקרה, כמה ימים אחרי שהגענו למחנה הלכתי לגנוב גושי עץ כדי לעשות מהם זוג נעליים שקרו להם "קלומפה". ברומניה ובכמה מדינות היו מקובלות הנעלים האלה שאפשר היה לעשות אותם על ידי עיצוב עם סכין וללכת איתם כשהרגל עטופה בנייר עיתון או בקש, בחורף הקר זה מחזיק חום. כשחיטטתי בין העצים הרגשתי מכה בחוזקה על ישבני, הסתובבתי בסקרנות וראיתי את מפקדת המחנה עומדת אחרי ומנפנפת עם המקל שלה, במקביל הכלב האכזר שלה נפנף עם הזנב שלו בקצב של המקל, והתחיל לטפטף לו הרוק מהפה כתוצאה מהמחשבה (לפי הניסויים של פבלוב) שבעוד מספר שניות הוא יכול לתקוע את השינים הגדולות שלו בתחת הקטן של ילד יהודי. הוא חיכה לפקודה. המפקדת שאלה מה אני עושה במקום זה, הסברתי לה שהשוטר היהודי אמר לי לסדר את העצים בשורות מסודרות (מה שלא היה נכון) אבל הייתי בטוח שלא לכבודה לשאול את היהודי המלוכלך האם זה נכון או לא.. האמת שבשלב זה כבר דיברתי טוב גרמנית, עד היום אני לא מבין איך למדתי את השפה בתוך זמן כל כך קצר, מה שמעניין, בלי שהרגשתי נדבקה אלי השפה הזאת ועד היום אחרי 65 שנים אני מדבר די טוב גרמנית.(גם זה הוכחה לעצמי שהייתי שם. מאיזה מקום אחר יכולתי ללמוד גרמנית ?) הבטתי עליה בדומיה היא שלחה עבורי מבטים מזרי אימה, אם כי מילותיה נאמרו בשקט יחסית, חשתי מתח עצום. מבטי התרוצץ פעם עליה וממנה לכלב וחוזר חלילה. הכלב המאולף הפנה אלי שתי עיניים רושפות אש להבה המצליפות במבטיהן כשוט על פני. ספוגת בוז. אחרי זמן מה, המפקדת, במילים מדודות, הורתה לי להביא עץ לצריף שלה ולהניח על יד התנור. גם הכלב אשר את הפקודה עם נביחה ושניהם המשיכו בדרכם. לקחתי את העצים למשרדה חלק שמתי על האש, את היתר הנחתי על יד התנור העגול בצורה מסודרת, שורה על שורה. סרקתי את המשרד בסקרנות, זה היה צריף יפה ומסודר כולל המגורים שלה. בחוץ היה קר ובפנים היה נעים. הרדיו שידר איזה מוזיקה נעימה והרגשתי את עצמי בעולם אחר כשהמרחק בין שני העולמות ובין חיים ומוות היה בסך הכול כמה מטרים. שני עולמות כל כך מנוגדים במרחק קו קטן, זה היה בלתי נתפס ובלתי ריאלי. משכתי את הזמן והרגשתי שאני נמצא בחלום, התחלתי לנקות את הצריף וסידרתי את הכול בלי שהרגשתי איך הזמן עובר, אחרי זמן מה חזרה הקצינה עם הכלב ועם עוד חיילים גרמנים, חשבתי- זה הסוף שלי, מה אני עושה עוד במשרד שלה? היא הסתכלה מסביבה ראתה מה עשיתי הסתכלה עלי בסקרנות גם הכלב הסתכל בסקרנות ( האמת שהייתי ילד יפה אומנם יותר רזה כמקובל) שאלה איך קוראים לי ואמרה שממחר כל בוקר אני צריך לבוא לנקות ולזרוק את האפר ולהדליק אש בתנור שלה ולהכין עץ לכל היום. הכלב אישר את דבריה עם הראש, התקרב אלי, הריח אותי בתור ילד יהודי מיוחס שמחוץ לתחום מבחינת נשיכות, נפנף את זנבו באדישות וחזר להיות כלב גרמני ולהרהר מה מבדיל אותי מיתר היהודים שאותם הוא צריך לנשוך ואותי לא, הוא היה נראה מתוסכל. אבל כנראה הפתגם היה נכון שלכל גוי (או כלב) היה היהודי שלו. (בסוף המלחמה התברר ערכו הרב של הפתגם הזאת, כשהאשימו איזה נאצי בהרג יהודים כל אלה שהיו יכולים להעיד על אכזריותו של המנוול היו קבורים באיזה קבר אחים, היחידי שנשאר בחיים שהיה יכול להעיד על התנהגותו האנושית בתקופת השואה, שבזכותו וסיכון חייו וחיי משפחתו הציל אותו מהמוות הבטוח היה ה "היהודי שלו" שניקה אותו מכל חשד ובזכותו לא הגיע לעונשו). כל בוקר הכנתי עצים וניקיתי את המקום, היא לפעמים גם תגמלה אותי בחתיכת לחם לבן ושפק מטוגן של חזיר, חצי מכל דבר לקחתי לאמא שלי גם הכלב תיגמל אותי עם ליקוק חם על הלחיים, כאילו הרגיש שעוד ניפגש אולם בנסיבות אחרות. וזה היה נכון.
אני גם שמעתי את השיחות שהתנהלו במשרד, את ההוראות שהיא נותנת לחיילים שלה, שמעתי את הרדיו, הייתי מעודכן בכל מה שקורה בחוץ ובחזית, ומה עומד לקרות במחנה וכל ששמעתי עבר דרכי להנהגה היהודית במחנה שבראשו עמד הרב. גם בדרך הזאת הבאתי תועלת רבה לכל המחנה. עכשיו כשאני כותב את זיכרונותיי בגיל 75 (כל הזמן אני צריך לתקן את התאריך) אני לא מאמין שבגיל 10 הייתי בוגר מבחינה מנטאלית בכל מה שעשיתי ועברתי באותה התקופה. אם לא הייתי זוכר את הדברים והיו מספרים לי לא הייתי מאמין למילה אחת שזה נכון. אפילו עכשיו- כשאני כותב יש לי הרגשה שאני צריך לחתום על כל דף. מישהו שהיה אתי בתקופת השואה ועדיין בחיים כדי להוכיח לעצמי ולכל אלה שיקראו את זיכרונותיי (אם בכלל) שכל מילה ממה שכתבתי היה נכון. לצערי, החבר שלי קולטאי (Koltai) בחדרה הלך לעולמו, אשתו ששמה "עידית וויס" (Edit Weiss היא גם כן תושבת חדרה הייתה אתנו אבל לא בכל התקופה, (היא הועברה למקום אחר) לכן ההוכחה היחידה שנשארה לי חוץ ממנה היא הרנטה שאני מקבל כל חודש מגרמניה שמוכיחה שלא הייתי שם בתקופת המלחמה לצורך נופש.
עדית וויס(אשתו של קולטאי) פישטה קולטאי,ואני באמצע.
עכשיו כשאני מסתכל על הנכדים שלי והקטן בן 10 (היה כשהתחלתי לכתוב את הקטע הזה) והוא ילד קטן חסר אונים (בהשוואה אלי שהייתי בגילו) ככל ילד בגילו, נראה לי בלתי סביר ובלתי יאומן ובלתי אפשרי שבגילו היה מסוגל לעבור את הדברים האלה ולהישאר בחיים או להישאר שפוי ולהמשיך עוד לחיות ולבנות חיים ומשפחה כפי שאני עשיתי. עברתי את כל מה שכתבתי ואני מרגיש כ"שקרן" שכותב את הדברים האלה שבאמת התרחשו. המזל שחיות פה בחדרה עוד לפחות שתי נשים שהיו אתי ויכולות לאשר לי שהייתי אתם ושהכול היה נכון.
בפנאי שהיה לי ברחתי עם חבריי מהמחנה לתוך היער שהיה מסביבנו ובתור משחק אספנו מכולות "פוספור" אלה היו בצורת משושה בצבע כסף וכחול באורך של כ-35 ס"מ וברוחב של כ-5 ס"מ. הדברים האלה הגיעו לקרקע מהפצצות שזרקו המטוסים של ארצות הברית שביניהם היו סוג של פצצות שהתפוצצו באוויר ומזה התפזרו מאות מקלות פוספור וכשנפלו על הקרקע התפוצצו ובערו באש חזקה (היום דומה לפצצות זרחן או יתכן שהיה באמת זרחן) והציתו את היער בסביבתם אולם כשנפלו לאדמה רכה או לעלים חלקם נשארו שלמים ולא התפוצצו, אנחנו אהבנו לאסוף אותם לדפוק אותם לעץ וליהנות מהבערה היפה. אולם היו לנו מתחרים מהממסד הנאצי. לפי הוראות של הנאצים אחרי כל הפצצה "ההטלריוגנדים" (היא תנועת נוער שפעלה בגרמניה עם עליית המפלגה הנאצית ועד לכיבושה של גרמניה בידי בעלות הברית. התנועה נוסדה ביוזמתו של היטלר, במטרה להטמיע בדור הצעיר את האידיאולוגיה הנאצית). נשלחו ליער לאסוף את המקלות האלה ולהשמיד אותם, הם היו אכזרים, שונאי יהודים ולא פעם רדפו אחרינו והצליחו לתפוס אחד או שתיים מאיתנו הרגו אותנו במכות ואילו היו הורגים אותנו לגמרי אף אחד לא היה מאשים אותם. לא היה עלינו שום סימן שאנחנו שייכים למחנה, גם לא תפסו אותנו סמוך למחנה ודיברנו גרמנית טובה. בכל אופן שנאנו אותם ופחדנו מהם. יום אחד אחרי מכות נמרצות שקיבלנו החלטנו לנקום בהם, שלושתנו אספנו במשך כשבוע מקלות רבים והנחנו אותם באותו המקום היכן שהם היו משמידים את השלל שלהם, כיסינו אותם בעלים יבשים של היער וחיכינו לתוצאות. בהפצצה הבאה של המטוסים של בעלות הברית הם אספו כהרגלם מה שמצאו והניחו אותם במקום הקבוע והתרחקו כרגיל לא מרחק רב מכיוון שלא מצאו כמות גדולה. הם פיצצו את השלל שאספו ולא ידעו שיש כמות גדולה מאוד של מקלות מתחת למקום. הפיצוץ היה אדיר ובלתי צפוי וכל האויבים שלנו נפגעו בצורה קשה ביותר ופינו אותם לאיזה בית חולים. שמענו שמחפשים אותנו בכפר וביערות אבל לא במחנה בגלל שהיה מובן וידוע שאנחנו תחת השמירה הכבדה של ה-אס.אס. ולא יכולים לצאת ולהסתובב חופשי ביערות ואם כן מי העיז להאשים את ה-אס.אס. שלא שומר על היהודים כמו שצריך. אנחנו לא הוצאנו אף מהמחנה. המשכנו את חיינו האומללים כרגיל עד שיום אחד קיבלנו הוראה לארוז את חפצנו ולהתכונן לדרך. שמעתי במשרד שהחזית קרובה וצריך לפנות את המחנה. קיבלנו פקודה לארוז ולהיות מוכנים לתזוזה. הכניסו אותנו ללא צפיפות לקרונות ועם דלתות פתוחות ושמירה הובילו אותנו בחזרה "ל- Strashof Durchgang לאגר. המפקדת וצוותה ליוו אותנו למקום הישן.
שטרסהוף דורכגנג לאגר
החזירו אותנו לצריפים המטונפים המלאים בחרקים ואני הבאתי אתי כתגבורת את הכינים הפרטיות שלי שטיפחתי רוב תקופת השואה. אומנם אמא חפפה לי את הראש עם נפט כשהצלחתי להשיג, אבל הכינים היו עקשניות ביותר וחזרו מהר למקומם. החזירו אותנו לידיים של "האוקראינים" האכזרים וחיינו שוב נהפכו לגיהנום. עקב קרבת החזית הרוסית לאזורנו ההספקה לא הגיעה בצורה מסודרת, לא היה אוכל, הייתה אנדרלמוסיה, האוקראינים והגרמנים היו בלחץ נוראי, הם לא ידעו מה לעשות- להרוג אותנו, לברוח, או למלא הוראות. קיבלו פקודה לשלוח את כולנו במהירות האפשרית להשמדה כדי להבטיח את עתידנו בהתאם להשקפת עולמם של הנאצים, ושלא נסתכן חס ושלום בשחרור על ידי הצבא הרוסי המתקרב. הגיעו שוב הקרונות המוכרים העמיסו אותנו בגסות ובצפיפות ללא אוכל ושתייה, סגרו עלינו את הדלתות ושלחו אותנו ליעד הסופי לצורך השמדה. בשלב זה כבר היו שמועות בקשר למטרה הסופית וידענו בבירור מה מחכה לנו בסוף המסע. הגורל שוב שיחק אתנו ורצה אחרת- אחרי שהרכבת זזה לא יותר מ כ-500 מטר שמענו את רעש המנועים המוכרים של המפציצים האמריקאים והתפוצצויות עזות מכול הכוונים, הקרון התנדנד מצד לצד, עלה וירד, היה סוף העולם, באיזשהו שלב הקרון שלנו התרומם באוויר נזרק הצידה, הדלת עפה ממקומה ומצאנו את עצמנו בין הריסות של הקרונות. זחלנו החוצה, אמא ואני, עזרנו לסבא ולסבתא לצאת ולדודות שלי וחוץ משריטות וחתכים קטנים יצאנו יחסית שלמים מההפצצה. המראה היה נוראי, גופות של יהודים, המלווים חיילים גרמנים, ואוקראינים וחפצים שונים היו מפוזרים בשטח ופסי הרכבת והקרונות היו הרוסים עד כדי כך שלא היה ניתן להשתמש בהם בעתיד הקרוב. לא הייתה עלינו יותר שמירה, היינו בשדה פתוח ולא ידענו מה לעשות. כל אלה שנשארו בחיים עזרו לטפל בפצועים, לפי המלצת אנשי הועד שנשארו החלטנו לחזור למחנה כדי שתהיה לנו קורת גג ומים, בתקווה שהשחרור ע"י הצבא הרוסי יגיע בהקדם. את התותחים ואת טילי "הכתושות" שעוברים מעל ראשנו שמענו וראינו היטב, ראינו את המטוסים של הרוסים מסוג "רטה" שליוו את החיילים ופעלו בשטח. בדרך למחנה הבחנו בכמה קרונות אספקה של הצבא הגרמני שהיו גם כן הרוסים והכילו מזון ולבוש עבור החיילים הגרמנים. אני זוכר שהייתה הרבה ריבה שנזלה מהקופסאות או אולי מחביות אנחנו התנפלנו על המציאות דרסנו אחד את השני לקחנו שקדים, קונסרבים ומצרכים שונים למחנה אכלנו מכל טוב כמה שיכולנו, היינו כולנו מלוכלכים מהריבה האדומה ויחד עם זאת – שבעים.
לקחנו חלקי לבוש וסחבנו מצרכים למחנה. אני גם לקחתי זוג מגפיים חדשים בצבע חום בהיר שהתברר שהיו גדולות עלי. ראינו שהגרמנים והאוקראינים מעמיסים את חפציהם על המכונות ועומדים לעזוב. היה ידוע לנו שלא רחוק מאיתנו לפני שעזבו הגרמנים הם מיקשו ופיצצו את המחנה של היהודים על כל יושביו, פחדנו שגם גורלנו יהיה דומה. לפי המלצת הוועד התרחקנו מהצריפים לאזור הגדר וחיכינו לפיצוץ. הגרמנים עזבו ומיד יצאנו מחוץ לגדר. אחרי כשעה ראינו שלא קרה דבר התחלנו להסתנן בחזרה לצריפנו. אני הלכתי מיד לצריף המוכר של המפקדה נכנסתי ומצאתי את הכלב הגרמני המאולף שהמפקדת שלנו הביאה אתה, לקחתי כמה דברים שעניינו אותי אכלנו, שתינו עם הכלב שאימץ אותי ואני אותו, המעניין שכל ימי חיי ובכול הגילאים ובעצם עד היום הזה כל כלב או (כלבה בעיקר) חושב שאני שייך לגזע שלו, כל כלבה שאין לה בעלים אמצה אותי ואני אותה, אם אני הולך לאיזה מקום ויש שם כלב הוא תמיד מתיישב על יד הרגל שלי ולא על יד בעליו. לכן לא הופתעתי שהכלב היפה הזה שזנחו אותו אימץ אותי בתור הפטרון שלו. כנראה יש קשר לעובדה שנולדתי לפי לוח השנה הסיני בשנת הכלב. במשך היום דחפו את הרוסים אחורה והחיילים הגרמנים כולל המפקדת חזרו למחנה אולם לא היה להם ראש להתעסק איתנו הם היו עסוקים יותר עם עצמם ועם עתידם המעורפל.
אחרי יום שוב ברחו ולפנות ערב נכנסו למחנה חיילי הצבא האדום, החיילים הרוסים הראשונים, הם היו קוזאקים או טטארים או משהו כזה- מלוכלכים, עייפים, מבוגרים וצעירים ששנים נלחמו בלי הפסקה נגד הצבא הגרמני האדיר, בעינינו הם היו גיבורים והיפים ביותר בעולם שהחזירו את חיינו והצילו אותנו מהמוות. אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה שעברה בליבנו, חיבקנו, נישקנו אותם, רקדנו יחד איתם.. היינו רזים כמו דחליל ורעש העצמות שלנו נתן את הטון של התופים, השמחה הייתה גדולה, הבחורות בפעם ראשונה אחרי כשנה סידרו את הלבוש והמראה החיצוני שלהם לכבוד הצבא האדום. אולם החיילים הרוסים מצאו גם כל מיני משקאות שהגרמנים השאירו כולל ספירט, הם השתכרו, הדם עלה להם לראש וגם ירד לבין הרגליים התחילו להציק לנשים ולבנות ולאנוס אותם (אני בזמנו לא הבנתי בדיוק במה מדובר רק נכנס בי פחד נורא בגלל אמא והדודות שלי) הורים שהתנגדו קיבלו כדור בראש ללא היסוס. היו לא מעט אנשים שעברו את כל הזוועות עם ההונגרים והגרמנים ובערב השחרור מרוב שמחה איבדו את חייהם. הפחד היה נורא במחנה, אמא והדודות נכנסו מתחת למיטת הקומתיים של הרב, צמוד למיטה שמנו מזרון ואני שכבתי עליו וכשהחיילים השיכורים נכנסו לחפש נשים רעדתי מפחד עד שהם יצאו. למחרת הם עזבו אותנו, התקדמו והמשיכו בלחימה נגד הגרמנים ובמקומם התחילו לזרום החיילים המתורבתים יותר והקצונה. כולנו היינו מופחדים, פחדנו מהגרמנים שהיו מצד אחד ופחדנו מהרוסים שהיו מצד שני. לכן סבא סבתא אמא והדודות ועוד כמה משפחות החליטו לעזוב את המקום. ולהתקדם לכוון "הבית" בין שני הצבאות, סבא בנה עגלה עם 4 גלגלים והעמיס עליה מצרכים ודברים שימושיים לכולנו ויצאנו לדרך.
במלחמת-העולם השנייה נספו כ-564,500 מיהודי הונגריה.
