השעה הייתה שתיים בלילה והיינו בדרך הביתה. ישבתי ברכב עם סיגריה דלוקה וחלונות סגורים וברדיו התנגן 'ת'נדר רואד' של ברוס ספרינגסטין, שיר על בריחה ונעורים. מצחיק כמה הוא מתאים לנסיבות חשבתי. הגשם רק התחזק וגם המגבים שרקדו במהירות מצד לצד לא הצליחו להדוף את הטיפות שהתנפצו באלימות על השמשה. לילי ישבה מכורבלת במושב לידי ולא הפסיקה לרעוד. עיניה היו עצומות אבל היא לא ישנה. היא לבשה את השמלה הפרחונית הקצרה שקניתי לה כשנסענו יחד לאמסטרדם. שמלה לבנה משובצת בורדים אדומים שהחלטתי לקנות כי ידעתי שהיא תחמיא לקימורים ולגזרה הנאה שלה. היא תמיד נראתה כל כך בריאה ומושכת כשלבשה אותה, אבל עכשיו, השמלה נראתה סתם כמו עוד סחבה רטובה ולילי, כמו חיה פצועה ומפוחדת. ראשה היה שעון על החלון והרגליים הארוכות האינסופיות שלה היו כפופות במושב. היא ישבה בתנוחה עוברית כשידיה אוחזות בברכיה ולא הוציאה מילה. עצרנו ברמזור והחלטתי לשבור את השתיקה.
"מה עשית שם?" שאלתי אותה.
"מה זה משנה", היא נאנחה, "אתה לא באמת רוצה לדעת".
היא אפילו לא פקחה את עיניה כשדיברה אליי וידעתי שזה בגלל שהיא לא מסוגלת, בגלל שהיא מתביישת. לא חשבתי שזה מאדישות או מחוסר הכרת תודה, אבל בכל זאת הרגשתי שאני הולך להתפוצץ, שאני כל כך כועס שאני עלול לאבד שליטה על הרכב. שקלתי לעצור בצד ולבקש שתצא, אבל הייתה לי תחושה שאם היא תיעלם אני לא אראה אותה יותר, שאם היא תצא לי עכשיו מהאוטו היא אף פעם לא תחזור אליי או לאף אחד אחר. לא הייתה לי ברירה אז בלעתי רוק ולא הוצאתי הגה כל הנסיעה.
הטלפון שלי צלצל באחת בלילה וזאת הייתה היא מן העבר השני של הקו. אחרי שלוש שנים של מחשבות ומאמצים לזכור ולשכוח אותה, שלוש שנים של חלומות בהם ראיתי אותה מתעוררת לידי והתעוררתי לגלות שהיא איננה, זאת באמת הייתה היא.
"תעזור לי", היא מיררה בבכי, "אני צריכה שתעזור לי".
למרות היבבות וההיסטריה ואולי דווקא בגללן, בגלל שהכרתי את הבכי הזה כל כך טוב, מיד ידעתי שזאת לילי. או שאולי זה היה בגלל שלא עבר יום בו לא חיכיתי לטלפון הזה והייתי יותר מוכן אליו ממה שציפיתי.
"איפה את?" שאלתי אותה וניסיתי לשמור על קור רוח.
"אני בחוף איפה שהיינו יושבים, אתה זוכר?".
"כן", אמרתי, "אני בדרך".
הגעתי אחרי עשרים דקות וירדתי דרך שבילי האפר התלולים אל החוף . היה חשוך ולא היה לי פנס, אבל איך שדרכתי על החול לא היה צורך לחפש אותה. היא נעמדה מולי יחפה, לבושה בשמלה הפרחונית הקצרצרה, השיער הזהוב הארוך שלה מתנופף ברוח וזוג כפכפים בידיה. כשעינינו הצטלבו היא מיד השפילה מבט וחייכה את החיוך האינפנטילי שלה, חיוך של ילדה קטנה שיודעת שעשתה משהו שאסור אבל מקווה שהגומות שלה יספיקו בשביל מחילה. חיוך שלא הצלחתי לשכוח לא משנה כמה ניסיתי.
הסתכלתי עליה והרגשתי שכל הימים שחשבתי וכעסתי והתגעגעתי אליה התנקזו לזרם חזק שעמד להתפרץ מתוכי ולהפיל אותה אל הארץ. שניות ארוכות העברנו ככה, אני בוחן אותה והיא נמנעת ממני. התמלאתי בחוסר אונים. רציתי להגיד לה הכול, להקיא עליה את כל הבדידות והבגידה, אבל כלום לא יצא. הלם השתלט עליי וכל מה שדקלמתי בדרך לחוף היה לגמרי לא רלוונטי. הגשם השוטף שהחל לרדת פתאום, לבטח מנע את הצרחה האדירה שהייתה יוצאת ממני אם היינו ממשיכים לעמוד שם.
רצנו יחד לחנייה וכשהגענו לאוטו שנינו היינו רטובים לגמרי. הייתי אמור ללכת לשחות באותו בוקר ובמקרה הייתה לי מגבת זרוקה במושב האחורי. "קחי תתייבשי" אמרתי והצעתי לה אותה.
"אני לא רוצה, תתייבש אתה אני בסדר" היא השיבה בקרירות.
"קחי תתנגבי נו, את כולך ספוגה".
"אני לא רוצה את המגבת שי", היא התעקשה, "תתייבש ובוא נלך".
הנסיעה הביתה ארכה פחות מעשרים דקות אבל הרגישה לי כמו נצח. נסענו בשתיקה כמו פעם, היא בתוך העולם שלה ואני בתוך העולם שלי, עולם שכולו היה מלא בה. נזכרתי כמה אהבתי את הנסיעות האלה, שנינו באוטו בדרך לשום מקום מקשיבים למוזיקה ושותקים יחד. בעוד שאז שתקנו כי לא היינו צריכים לדבר, עכשיו פשוט לא ידענו מה להגיד. ההבדל בין השתיים הדהים אותי, בין שתיקה שמקורה בביטחון ובנאמנות של המוכר, לבין זו הנובעת מן הבלבול והמבוכה של הזר. היא תמיד אמרה לי שאף אחד לא מכיר אותה באמת חוץ ממני, אבל עכשיו, כשישבה לידי רטובה ומבולבלת, היינו שוב כמו שני זרים. כמו שני ילדים שמכירים ביום הראשון של גן חובה ונבוכים מדי בשביל לדבר.
זאת הייתה ללא ספק שתיקה של זרות וזאת הייתה התעללות. רציתי שתפתח את הפה ותסביר את עצמה, אבל היא אפילו לא יכלה להסתכל עליי. פתאום חשבתי שאולי אני צריך פשוט לשמוח שהיא חזרה, לשמוח ולהיות סבלני, אבל האמת שבכלל לא שמחתי. הרגשתי שאני נקרע בין זעם לפחד ולא הייתה הקלה בשום שלב ביניהם.
נכנסנו אליי הביתה ומיקה הכלבה שלי קיבלה את פנינו בכניסה. מיקה ולילי היו פעם חברות טובות והיא מיד התכופפה וחיבקה אותה בהתרגשות. הסתכלתי עליהן יחד והזיכרונות שוב הלמו בי. נזכרתי שפעם לא היו הרבה דברים ששימחו את לילי כמו הכלבה הזאת. בבקרים, הן היו קמות יחד מוקדם לטייל ומשאירות אותי לישון. כשהיו חוזרות, לילי הייתה מביאה לי קפה ועוגייה, ומיקה שכבר לא יכלה לחכות, הייתה קופצת על המיטה ומתנפלת עליי.
האיחוד ביניהן גרם לי להרגיש לרגע כאילו הזמן כלל לא חלף, כאילו מחר אקום בבוקר כשלילי יושבת על קצה המיטה עם הקפה ועוגיות החמאה שאהבתי, והלשון של מיקה תקועה לי עמוק באוזן.
"תיכנסי למקלחת ואני אביא לך בגדים להחלפה" אמרתי לה ופניתי לכיוון חדר השינה שלי.
"שי...", היא לחשה לי לפני שהספקתי להיכנס לחדר, "חכה רגע".
הסתובבתי אליה והיא עמדה במסדרון, רטובה והכי בודדה בעולם. הפעם היא הביטה לי ישר בעיניים והחליקה מעליה בקלילות את כתפיות השמלה הרטובה. השמלה צנחה אל הארץ והיא עמדה שם עירומה לגמרי, פניה עוד לחות מהגשם ומהדמעות. "בוא", היא אמרה והושיטה לי את ידה, "בוא איתי".
הדבר האחרון שרציתי הוא שתרגיש נאהבת. חיכיתי שתיפול לרגליי ותביע חרטה. שתבקש מחילה על זה שבוקר אחד היא פשוט לא הייתה שם. שקמתי והיא כבר לא חיכתה לי עם הקפה והעוגייה ומיקה שטיפסה על המיטה והעירה אותי, יכלה רק להסתכל עליי ולעקם את הגבות הזהובות שלה בצער, כאילו כבר אז ידעה שלא תחזור.
לא רציתי לתת לה ולהקריב בשבילה שוב כל כך בקלות, אבל לא שלטתי בזה. היא פשטה את השמלה, וגופה העירום הספיק בשביל לשכך את סערת הרגשות שהשתוללה בי עד אותו רגע. הדרך הארוכה והמפותלת משדיה ועד לפס הערווה שבין רגליה הפנטה אותי והשכיחה הכול.
נכנסנו לשירותים והיא הפשיטה אותי מהבגדים הרטובים כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. כמו אימא שמפשיטה פעוט חסר אונים ומקלחת אותו בסוף היום. פתאום חזרה אליי תחושה מוכרת. תחושה של היותי בוסר לעומתה, של היותי ילד שלא יודע לעשות דבר חוץ מלסגוד לה ולהתבונן בה בפליאה. היא הורידה לי את החולצה ואת הג'ינס ובסוף את התחתונים, ופתחה את הברז במקלחת. תוך שניות החדר התמלא אדים.
הזדיינו על הרצפה של המקלחת וכשגמרתי, נשארנו לשבת כשאני בתוכה והיא כורכת את רגליה סביבי. רציתי לצאת ממנה אבל היא החזיקה אותי בפנים וליטפה אותי בעדינות. ישבנו ככה לזמן קצר, מעורבבים האחד בשנייה, המים החמים ניתזים על פנינו. הייתי הכי קרוב אליה שיכולתי להיות, אבל גם זה לא הצליח לצמצם את התהום הפעורה שחצצה בינינו, תהום מלאה בסודות ובכל הדברים שהסתירה ממני.
אחרי דקה או שתיים היא קמה ומיד הרגשתי את הכול מתיישב לי שוב בבטן, הרגשתי את הכישוף פג. היא התרוממה בעדינות ונשענה על הקיר הנגדי ואז זה סוף סוף קרה - היא העיזה לדבר. הדברים שלה אמנם רק בלבלו והכעיסו אותי עוד יותר, אבל עדיין העדפתי אותם על פני השתיקה המביכה.
"בשביל לשמור על הדברים שלמים" היא אמרה וענתה על שאלה שלא נשאלה.
"מה?" שאלתי מופתע ומבולבל.
"למה עזבתי, זה מה שאתה רוצה לדעת לא?", היא השיבה בשקט. "בשדה אני היעדרו של שדה. ככה זה תמיד. היכן שאני נמצאת אני מה שחסר .כשאני הולכת אני חוצה את האוויר ותמיד האוויר נכנס פנימה למלא את החללים בהם היה גופי. לכולנו יש סיבות לנוע. אני נעהכדי לשמור על הדברים שלמים".
היא ציטטה שיר של מארק סטראנד, משורר קנדי שהכרתי לה כשרק התחלנו להיפגש. השיר הזה היה מיוחד בגלל שתמיד היינו מדברים על איך הוא נכתב בשביל שנינו, בשביל 'ילדי שוליים סהרוריים כמונו' כפי שהגדירה זאת פעם. היינו יושבים במטבח מאוחר בלילה, עוד ערים כשכולם כבר ישנים, ומסתכלים על מילות השיר אותן תליתי על דלתות המקרר. שישה משפטים עליהם דיברנו כל כך הרבה.
"כל החיים הייתי החתיכה המשלימה בכל כך הרבה פאזלים", היא אמרה לי פעם באחת השיחות הליליות האלו, " הפיסה החסרה בכל כך הרבה תמונות, בחיים של כל כך הרבה אנשים. אני השלמתי אותם לרגעים קצרים, ואז הייתי ממשיכה הלאה, ממשיכה בשביל לא להרוס, בשביל לשמור על הדברים שלמים. כשהכרתי אותך ידעתי שנפגשנו בשביל שאתה תשלים אותי, שאתה החתיכה החסרה שלי. ידעתי שהגעתי הביתה ושאני יכולה להפסיק לנוע".
עכשיו כשחשבתי על הקלות שבה האמנתי לדברים האלה אז, על איך הם מילאו אותי במשמעות וציפייה, התביישתי. קשה היה לי להאמין שהייתי כל כך נאיבי.
"על איזה שלמות את מדברת?", שאלתי מתוסכל, המים החמים נגמרו והתחלפו בזרם שנע בין פושר לקריר. "לא השארת שום דבר שלם. את קרעת אותי למיליון חתיכות ואף פעם לא הייתי פחות שלם, את מאמינה לי?". "שי", היא ניסתה לקטוע אותי אבל לא נתתי לה והמשכתי בטון תקיף יותר.
"את אמרת לי שאני משלים אותך, שאני הבית שלך. זה הכול היה קשקוש? מה קרה לך ליל, על מה בדיוק ניסית לשמור כשנעלמת באמצע הלילה. כשנעלמת בלי להשאיר לי מכתב או סתם איזשהו סימן שאת לא מתכוונת לחזור. כשכול הבגדים שלך עדיין בארון והתכשיטים שלך בשידה. למה לא לקחת את כל החרא הזה? השארת אותם בשביל לשמור עליי שלם? השארת לי את הריח שלך ואת הג'ינסים שלך ואת הסוודרים והתחתונים והגרביים שלך בשביל לשמור עליי שלם? לפחות לקחת את השמלה, כנראה שהיא לא הייתה קריטית בשביל השלמות שלי אה? או שסתם לקחת אותה בשביל שיהיה לך מה ללבוש? ומה עם התמונות שלנו והדיוקן שלך שלקח לי חודש לסיים. והכרטיסייה של האוטובוס שהשארת בג'ינס שלבשת באותו ערב, שעד עכשיו זרוקים מתחת למיטה. גם הם היו חיוניים להרמוניה והשלמות שתכננת להשאיר אחרייך? מה את מזיינת לי תשכל!".
זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהכרנו שממש הרמתי עליה את הקול ואפילו לא שמתי לב מרוב שהייתי שקוע בעצמי. "בואי תספרי לי מה באמת קרה, ממה באמת ברחת. מה גרם לך למחוק אותי בכזאת קלות. אבל בבקשה דברי איתי בלי פואטיקה ורמזים מעודנים טוב? מה את אומרת?".
אף פעם לא הייתי כל כך ציני כמו שהייתי באותם רגעים במקלחת, אבל משום מה, זה בכלל לא הפריע לי. עוד במהלך מתקפת הפתע עליה – שהפתיעה אותי לא פחות מאשר אותה - הרגשתי את ההקלה מתפשטת לי בכל הגוף. הקלה שהייתה נעימה ונחוצה הרבה יותר מן האורגזמה שחוויתי כמה דקות לפני כן.
לא ציפיתי שבגלל בליץ ההאשמות היא תיתן לי את התשובות שחיפשתי והיא באמת לא הפתיעה. אחרי כמה שניות של השתהות היא הזיזה את וילון המקלחת, התנגבה בחוץ בדממה ויצאה מהשירותים כמו שנכנסה, עירומה לגמרי. אני נשארתי לשבת על הרצפה ולהיספג במים הקרירים, הרגשתי טוב ורציתי ליהנות מזה ככול שאוכל.
כשנכנסתי לחדר השינה, מצאתי אותה במיטה ואת מיקה שרועה לידה. היא שכבה על הגב והביטה בתקרה, ידיה משולבות מאחורי ראשה. פלג גופה התחתון היה מכוסה בשמיכת הפוך שלי, אך שדיה ובטנה היו חשופים והבנתי מזה שהיא לא טרחה להתלבש.
במקלחת היא כלל לא הגיבה לדבריי ויצאה כאילו שום דבר לא נאמר, כאילו הייתה שם לבדה. הייתי מוכן לתגובה הזאת . זאת תמיד הייתה הדרך שלה להתמודד עם כל סוג של ביקורת וכעס, פשוט להתכחש ולהתעלם לא משנה כמה מהותית או חשובה הסיטואציה. לילי פירשה כעס כשנאה. היא חשבה שאם כועסים עליה אז שונאים אותה ועם המחשבה ששונאים אותה היא פשוט לא יכלה להתמודד. תמיד כשהייתי רוטן או מגיב בצורה שבעיניה הייתה אפילו מעט ביקורתית או שלילית, היא הייתה מפסיקה להתייחס אליי ומביטה דרכי כאילו הייתי בלתי נראה. האסטרטגיה הזאת הוכחה כמאוד אפקטיבית בגלל שלא יכולתי לסבול את ההתעלמויות האלה ולכן השתדלתי להימנע ככול שיכולתי מריבים והתכתשויות.
קשה לי להסביר מה היה שונה הפעם, אבל אחרי הדברים שאמרתי הרגשתי לגמרי מוכן להתעלמות ממושכת או אפילו לאפשרות שהיא תצא מהמקלחת, תלבש שוב את השמלה הרטובה ותיעלם. להפתעתי, אף אחד מן התרחישים האלה לא התממש והיא חיכתה לי בחדר שלווה לחלוטין. היא נראתה שלווה, למרות ששנינו ידענו שהיא גועשת מבפנים ושזאת רק הצגה.
"בדקתי והג'ינס לא באמת נשארו מתחת למיטה", היא העירה בציניות בזמן שלבשתי זוג בוקסרים וגופייה, "תודה שסתם הוספת את זה בשביל האפקט הדרמתי".
הסתכלתי עליה מחייכת אליי, ולמרות שניסיתי להישאר אדיש, לא יכולתי שלא לחייך בחזרה. הוצאתי לה טרנינג וטי שירט וזרקתי אותם על המיטה. "תתלבשי", אמרתי, "זה לא חוף נודיסטים פה".
פתאום היא התחילה לצחוק. פרץ גיהוקים שלמרות שנשמע כמו דלת חורקת, היה כל כך בריא ונהדר. כל כך נעים ונוסטלגי ולא קשור לנסיבות. לשמוע אותה צוחקת הזכיר לי את הרצון העיקש שלה לשמוח ולנסות להיות מאושרת למרות שלפעמים זה היה הדבר הכי קשה בעולם.
"אנשים חושבים שכל כך קל להיות שמחה", היא אמרה לי פעם, "אבל המחשבות שלי כל הזמן הורגות אותי".
ידעתי שעכשיו היא צוחקת בשביל להרגיע את הרוחות ואולי להרוויח לה עוד כמה דקות או שעות של חסד, אבל האמת שזה ממש לא הפריע לי, העיקר שזה קרה ולא משנה למה. היא נעמדה על המזרון, לבשה את הבגדים ודילגה מהמיטה, מיקה בעקבותיה.
"אני הולכת להכין לי תה, רוצה?" היא שאלה, שאריות הצחוק עדיין בקולה.
לא ידעתי איך להמשיך מפה, אז החלטתי לנסות ולהיות סבלני.
"אני אכין את התה, ואת תספרי לי לאן נעלמת" אמרתי והלכנו למטבח.
המטבח היה המקום בו דיברנו הכי הרבה, שם למדנו להכיר אחד את השנייה.
במקלחת היינו מתרחצים, במרפסת היינו מעשנים סיגריות ושומעים מוזיקה, במיטה היינו ישנים ועושים את מה שעושים במיטה, ובמטבח היינו מדברים, מדברים ולפעמים אוכלים. רוב אבני הדרך החשובות ביחסים שלנו היו קשורות בצורה כזו או אחרת לחדר הזה.
זה היה המקום בו היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי בפעם הראשונה. זה קרה באמצע הקיץ ממש אחרי שעברה לגור אצלי. אני עמדתי ליד הכיריים ובישלתי והיא משכה כיסא והתיישבה לידי. ביד אחת ערבבתי רוטב לפסטה ומחיתי את הזעה שהצטברה לי על המצח, וביד השנייה שיחקתי לה בשיער - הייתי מלפף בעדינות את קצוות השיער שלה סביב אצבעותיי ומרפה.
היא עצמה עיניים, נשענה אחורה ואמרה, "אני רוצה שתדע שאני מאוד אוהבת אותך". זה היה קצת לא צפוי אבל משמח ומרגש ואני כמובן מיד גמלתי לה ואמרתי שגם אני מאוד אוהב אותה. ההבדל היה שעד אז אני כבר אמרתי את זה כמה פעמים והיא לא.
"זאת הפעם הראשונה שלך" הערתי.
"הפעם הראשונה שמה?" היא שאלה, עיניה עדיין עצומות.
"הפעם הראשונה שאמרת לי שאת אוהבת אותי".
"כן?", היא תהתה, "טוב סימן שעכשיו אני באמת מרגישה את זה. סימן שאתה עושה לי טוב. אתה ממש מחובר לצד הנשי שלך אם שמת לב לדבר כזה". אני זוכר איך צחקנו ושזה היה אחד הימים הכי טובים שלנו יחד. אחד הימים הכי טובים שלי בכלל.
במטבח גם הייתה הפעם הראשונה שסיפרה לי על ההורים שלה. על אביה אליהו שהיה בן 27 כשסיים לימודי הנדסה אזרחית ונסע להולנד להתמחות יוקרתית ב'תיבודין' – ענקית הנדסה הולנדית. על איך באמסטרדם הוא הכיר את ליזה ינסן, אימה של לילי, שהייתה גננת במקצועה וניהלה גן ילדים. הם נפגשו לראשונה במסיבה של חבר משותף ומיד התחברו. כעבור חצי שנה ליזה כבר הייתה בהריון עם בתם הראשונה והיחידה.
לילי סיפרה לי שאבא שלה בכלל לא תכנן לחזור לארץ ורצה שהמשפחה תישאר בהולנד, אבל כשהייתה בת ארבע גילו אצל אימא שלה גידול במוח, ואחרי ארבעה חודשים קצרים של מאבק היא נפטרה בגיל שלושים ושלוש.
המוות השאיר את אליהו המום וכל התוכניות שלו השתנו. הוא ולילי נותרו לבדם, ולמרות שההורים של ליזה התחננו שלא יעזבו, הוא פשוט לא יכל להישאר שם.
"אם היינו נשארים הכול היה מזכיר לי אותה", הוא הסביר לבתו המתבגרת שנים אחר כך, "כל בלטה בכל בניין, כל אישה יפה עם רעמה בלונדינית ברחוב, כל החברים והמשפחה. הכול היה מזכיר לי את מה שאיבדתי, את מה ששנינו איבדנו. היינו חייבים לחזור לישראל בשביל להתחיל מחדש".
הם חזרו לארץ והשתקעו במצפה שלם, שם אבא שלה נולד וגדל. הוא עבד בכל מיני פרויקטים בקיבוץ – בעיקר פיקוח על בנייה של יחידות דיור ותחזוקת תשתיות – ואחרי בערך שנה של חיזורים הדדיים, התחיל להתראות עם דליה, אהובת נעוריו. אישה שעד אז הספיקה לחיות עשר שנים בתל אביב, להתחתן, לעשות שני ילדים, להתגרש ולחזור לקיבוץ. אחרי זמן קצר הם עברו לגור יחד ובסוף התחתנו.
דליה הייתה דמות מאוד חשובה בחייה של לילי. היא גידלה אותה כבתה ויחד עם שני בניה מנישואים קודמים, סיפקה לה את המסגרת המשפחתית שאליהו פשוט לא יכול היה לספק בעצמו.
לאימא שלה האמהות הייתה הדבר הכי טבעי בעולם ועד למותה הן לא נפרדו לרגע, אבל אצל אליהו הדברים לא היו כל כך פשוטים. הוא היה איש מאוד סגור ומופנם ותמיד דאג לשמור על "מרחק בטיחות" , כפי שהגדירה זאת לילי, בינו לבין בתו. אחרי שליזה נפטרה, המרחק הזה רק הלך וגדל. לילי תיארה את היחסים ביניהם כ"תקינים", אך קרים ומרוחקים, ואמרה שאילולא דליה, היא הייתה צריכה פחות או יותר לגדל את עצמה.
באופן אישי, יצא לי להכיר את דליה הרבה יותר טוב מאת אליהו. היה נדמה לי שהוא לא כל כך אוהב אותי מסיבות שלא היו ברורות לי, ושהוא מעדיף להימנע מלהתראות עם שנינו ביחד אם הוא יכול. הוא לא הודה בזה כמובן, אבל ככה הרגשתי. לא הבנתי את האנטגוניזם הזה והיא הסבירה לי שגם אין טעם לנסות ולהבין, שאבא שלה לא ייתן לי להתקרב אליו לא משנה מה אני אעשה.
עם דליה לעומת זאת, הסתדרתי מצוין. היא אהבה את לילי בצורה שמיד גרמה לי להעריך ולכבד אותה - אהבה בלתי מותנית שכל אחד צריך אבל לא כולם מקבלים. ידעתי גם שהיא אוהבת ומעריכה אותי מאותה הסיבה בדיוק והסתדרנו מצוין.
"אני יודעת שאיתך היא בטוחה," דליה אמרה לי באחת הפעמים שבאנו לבקר בקיבוץ. לילי ושני הבנים שלה, יואב וגיא, היו בתוך הבית עם אליהו ושנינו יצאנו למרפסת לעשן סיגריה. "במקרה הכי גרוע היא תעזוב אותך, אבל אתה אף פעם לא תעזוב אותה".
"זה מאוד מעודד", גיחכתי, "תודה".
היא ראתה שנפגעתי ומיד הסבירה את עצמה. "התכוונתי שאם לילי תחליט שהיא לא צריכה להיות איתך, אתה תחזיק מעמד. אתה בחור חזק ושום דבר לא ישבור אותך. היא לעומת זאת, לא בטוח תתאושש. אני יודעת שאתה לא תעזוב אותה וזה נותן לי שקט. חוץ מזה אני גם די בטוחה שהיא לא תעזוב אותך. אף אחד לא יאהב אותה כמוך והיא יודעת את זה" היא חיבקה אותי ואני זוכר כמה קיוויתי שהיא צודקת.
בערך שנה אחרי אותה שיחה שנינו גילינו כמה דליה טעתה. לילי כן עזבה אותי, ואני ממש לא הייתי הבחור החזק והבלתי שביר שהיא חשבה שאני.
ארבע שנים אחרי השיחה ההיא אני ולילי שוב היינו במטבח, בפינה שפעם הייתה הכי שלנו. השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר. הרתחתי מים והוצאתי עלי נענע מהמקרר - כשלילי אמרה שהיא רוצה תה, היא בעצם התכוונה למים רותחים עם נענע בלי תיון. מזגתי שתי כוסות, התיישבנו ליד שולחן הקפה והדלקתי סיגריה.
"ממתי אתה מעשן במטבח?" היא שאלה.
"ממזמן. כבר איזה שלוש שנים שאני מעשן במטבח" השבתי בציניות..
העליזות המזויפת שהפגינה אחרי המקלחת לגמרי נעלמה. פניה שוב היו קודרות ועיניה אדומות. החיוך והצחוק השובב שלה כשישבה במיטה התחלפו חזרה לכאב והבלבול שראיתי בחוף ובנסיעה הביתה. ככה היו מצבי הרוח שלה, הם התהפכו כל הזמן ולא נתנו לה מנוח. בין רגע אדישות יכלה להפוך לשמחה, שמחה הפכה לכאב, כאב הפך לכעס, וכעס הפך לאהבה.
האבסולוטיות הרגשית הזאת הייתה הדבר שהכי פגע בה. הרגשות נכנסו ויצאו ממנה כאילו הייתה לה בנשמה איזה דלת מסתובבת שלא הפסיקה לעבוד. דלת שגרמה לה כל הזמן לפקפק בי, בעצמה ובאהבה שלנו.
"דליה מתה לפני שבוע," היא אמרה פתאום, ובפעם הראשונה תפסה אותי לגמרי לא מוכן.
"הייתי באמסטרדם כשזה קרה ואבא שלי התקשר להודיע לי. היא נהרגה בתאונת דרכים בדרך לעבודה. איזה ג'יפ בלם במאה שישים קמ"ש, סטה לנתיב הימני ונכנס בה. השבעה נגמרה אתמול ורציתי להישאר עם אבא שלי אבל הוא אמר לי שהוא לא צריך אותי ושאני יכולה לטוס חזרה להולנד. הוא אפילו לא רצה שאני אשאר איתו. מהרגע שהגעתי הוא בקושי החליף איתי שני משפטים..." קולה נשבר והיא פרצה בבכי.
קמת וחיבקתי אותה, אבל ממש לא ידעתי מה להגיד. למרות שזה היה לילה הזוי וסוער, פחות או יותר הצלחתי לצפות את כל השתלשלות האירועים עד אותו רגע. ל"דליה מתה" ממש לא ציפיתי ולכן שתקתי.
