גירוש הגר ובנה מבית אברהם, ודמותה של הגר כאם
יהושע מנחם רוזנברג
ביום הראשון של ראש השנה נוהגים לקרוא בתורה את פרשת הולדת יצחק וגירוש הגר ובנה מבית אברהם ושרה. לקורא קריאה ראשונית את פרשת גירוש הגר וישמעאל בנה, נדמה כי הכתובים מצדדים בהגר, שפחת שרה, ובישמעאל. הרושם הראשון המתעורר למקרא הפרק הוא של רחמים על הגר המגורשת ועל בנה, בנו של אברהם, וכעס וביקורת על התנהגותה של שרה. כביכול קנאתה של שרה היא אשר הביאה לגירוש האכזרי הזה. וכך מבאר ראב"ע: "מצחק כי כן מנהג כל נער. ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה". לדעת ראב"ע ישמעאל נוהג כנער רגיל ומעשיה של שרה נובעים מקנאה, כביכול.
ואולם את הרושם הראשוני הזה מערערת מיד הסכמתו של הקב"ה עם שרה: "וַיּאמֶר אֱלהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָרָה שְׁמַע בְּקלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". הקב"ה מסכים עם שרה דווקא. ומפרש רש"י בעקבות התלמוד הבבלי: "שמע בקולה - למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".
ואכן, גם הפרשנים שלא נרתעו מלבקר את שרה ואת אברהם במקרה קודם, בפרשת עינוייה של הגר, נמנעים מן הביקורת בפרשת גירוש ישמעאל.
רמב"ן ראה במעשה העינוי של הגר חטא: "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי." (בראשית ט"ז ו). והנה בפרשתנו הוא מנסה להבין את מניעיהם של שרה ושל אברהם: "והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, ולכך אמר הכתוב "אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק, וכן אמרה גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת. עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: …והנכון בעיני כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה, ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה, אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה, והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל וישמע לקול שרה, כי ביצחק לבדו יקרא לו שמו, וישמעאל לא יקרא לו זרע. ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו, אמר כי ישימנו לו לגוי. ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת".
רד"ק, ההולך בביקורתו בעקבות זו של רמב"ן, כותב בפרשת עינוי הגר: "… ולא נהגה שרה בזה למידת המוסר ולא למידת חסידות ; לא מוסר – כי אף על פי שאברהם מחל לה על כבודו ואמר לה : עשי לה הטוב בעיניך, היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה, ולא מידת חסידות ונפש טובה – כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם: 'מה נאוה המחילה בעת היכולת'. ומה שעשתה שרה לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר: 'כי שמע ה' אל עניך, והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברם לא מנע משרי מלענותה אף על פי שהיה רע בעיניו משום שלום בית. ולכן הסיפור שנכתב בתורה להקנות מדות טובות לאדם ולהרחיק הרעות" (בראשית ט"ז ו). אך בפרשתנו נמנע מלבקר את שרה: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה והיה אוהב אותו כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים ובדרך טובה היה הולך כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך ה' כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו והיה רע בעיניו לגרשו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום בית כמו שכתבנו בדבר הגר והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור".
רוב המפרשים שעסקו בפרשה, הן הקדומים והן החדשים יותר, דנים בעיקר במעשיהם של אברהם ושרה וביחסם אל הגר ואל ישמעאל. רובם מנסים לתת הצדקה למעשה שרה או לפחות להבין את מניעיה ואת הסכמתו של אברהם לגירוש.
רד"צ הופמן מבאר את מניעיה של שרה בגירוש האמה ובנה: "מצחק אין פירושו כמו משחק, כאילו שרה נתמלאה קנאה בראותה את בן האמה כשהוא משחק בשעת המשתה, ומשום כך תדרוש את הרחקתו מן הבית. מסתבר שהיה בו בצחוק זה משהו חמור יותר, ובהבנתה הנכונה של המלה צריך לחפש את מניעיה של שרה. לנו נראה שצחוק זה כמוהו כלעג; השווה להלן ל"ט, יד ויחזקאל כ"ג, לב. ואין הכתוב מפרש את טיבו של לעג זה. אולי חשב ישמעאל, כי בתור בנו הגדול של אברהם הוא רשאי להתנשאות על אחיו הקטן וללעוג לו, לראותו ככפוף לו והוא רשאי להתעלל בו. מכל מקום, סיבה הייתה לה לשרה לדאגה, שיבוא היום ובן האמה ידחה את בן הגבירה מירושתו החוקית, יתרה מזו, שיבוא היום והוא יסכן את ירושתו הנצחית של אברהם. משום כך אמרה: גרש את האמה הזאת ואת הבן שהוכיח עצמו כבן אמה. כי לא יירש – אל לו לבן האמה לרשת יחד עם בני, אל להם לחיות ביחד ולנחול בארץ אחת. והציווי האלוהי מוכיח, כי אמנם צדקה שרה אמנו".
בפרשו את התיבה 'מצחק' מרכך רד"צ הופמן את פירושו של רש"י המוצא, בעקבות מדרש בראשית רבה, בתיבה 'מצחק' את כל העבירות שעליהן ייהרג אדם ולא יעבור: "מצחק - לשון עבודה זרה, כמו שנאמר ויקומו לצחק. (שמות ל"ב ו) דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. (להלן ל"ט יז). דבר אחר לשון רציחה כמו יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו'. (ש"ב ב' יד). עם בני וגו' - מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כדאת אמר כמתלהלה היורה זקים וגו' [כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת. כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ] וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כ"ו יח - יט) ".
הרב עקיבא סופר בעל ה"דעת סופר" מצדיק אף הוא את שרה אמנו ומבאר: "ונ"ל לפרש דהנה עיקר כוונת שרה במה שגירשה את ישמעאל לא הייתה מפני שנאת חינם או מפני יראתה שיקפח ירושתו של יצחק, אלא שיראה דאם יצחק יהיה תמיד בחברותא עם ישמעאל אולי ילמד ממעשיו הרעים, על כן רצתה לגרשו מביתה. אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר אולי נהפוך הוא שישמעאל ייטיב דרכיו אם יהיה עם יצחק תמיד, ואולי יועיל תוכחה להחזירו למוטב ולמה רצתה להדיחו לגמרי. אבל האמת כי שרה בחכמתה ידעה והבינה שכל התוכחות ללא יועיל יהיו, כי ישמעאל בוודאי לא יקבל תוכחה ואפס תקוה ממנו משום שראתה בישמעאל שהוא לץ, וידוע דמידת הליצנות היא מידה רעה וגרועה הדוחה כל תוכחה, וכמאמר החכם: ליצה אחת דוחה מאה תוכחות, וכן אמר שלמה יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן (משלי ט', ז), כי הלץ שאין בו שום ניצוץ קדושה לא יועיל לו שום מוסר, לכן המוכיח לוקח לו קלון, וזה עיקר טעמה של שרה שגירשה את ישמעאל".
בפירושו לפסוק יד כותב רד"צ הופמן בין השאר: …”אם מתאר אפוא התנ"ך את גירושם של הגר וישמעאל כמעשה של הכרח וכמשתלב בתוכניותיו ההשגחתיות שלו ית', הרי יש ויש מקום למידת הרחמנות לגבי אלה, אשר המעשה ההכרחי פוגע בהם לרעה. גם הנביאים מרחמים על העכו"ם, כשעליהם לנבא להם רעות. וישכם – אברהם משכים קום כדי לבצע את מצוותו ית', אף על פי שרגשות לב האב מתקוממים כנגדה".
במדרש תנחומא חיי שרה פרק ד דורשים: "זש"ה (זה שאמר הכתוב) אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב) זה אברהם שהיה מקונן על שרה מה כתיב למעלה מן העניין ותמת שרה וגו' התחיל אברהם לבכות עליה ולומר אשת חיל מי ימצא בטח בה לב בעלה (שם ל"א) אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה…" ומבאר בעל דעת סופר בפירושו לתורה: "ותמוה איזה שייכות יש לגירוש ישמעאל לצמר ופשתים דווקא, ונ"ל (ונראה לי) דהנה שרה ביקשה מאברהם שיגרש בנו הלא זה נראה כאכזריות שהאב יתאכזר כל כך וישלח את בנו ויגרשהו מפניו, וגם יפלא וכי אברהם לא ראה ולא ידע ממעשי תעתועים של בנו ישמעאל וכי משוא פנים יש בדבר, אלא שאברהם חשב אולי ישפיע יצחק על ישמעאל שייטיב דרכיו ע"י שילמוד מתום דרכיו של יצחק, והולך אצל חכמים יחכם כתיב (משלי י"ג, כ) אבל שרה ראתה ברוח קדשה יותר מאברהם בעלה שלא בדברים יוסר כסיל ולא יטיב דרכו כסל למו. וזה שאמר הקב"ה לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה לרוח הקודש שבה (מגילה יד ע"א), שאברהם היה טפל לשרה בנבואה, והיא ראתה יותר שלא יתהפך לטובה ובשום אופן לא יתחבר ליצחק, כמו כלאים שחוט אחד של פשתן אם נתערב בצמר אינו בטל לעולם ונשאר בעינו ובאיסורו, כ"כ ישמעאל לא יעזוב דרכו וא"ש (ואתי שפיר) ב"ה".
גם רש"ר הירש מצדיק את שרה ואת רצונה לגרש את ישמעאל: "הדבר נשמע כמעשה קשה ואכזרי, אך הנסיבות מצדיקות אותו צידוק גמור. יש להסיר מביתם של אברהם ויצחק כל פחד, שמא לאחר פטירת שניהם תשלוט בו השפעתם של הגר וישמעאל, הבן הבכור. לפיכך יש להרחיק את שניהם בדרך כזאת, שייראו ביחס לבית הזה במעמדם האמיתי והחוקי, היינו כאמה וכבן אמה, ובן אמה הרי הוא עצמו עבד. לאחר מכן יכול היה אברהם להיטיב את גורלם בעין יפה, כמידת עושרו וטוב ליבו, וכן עשה…".
בדברים הבאים אני מבקש לבחון את מעשיה של הגר בפרשתנו ואת דמותה כאם. אני מתבסס על פירושו של רש"ר הירש. ארחיב את דבריו ואבססם על לשון הכתובים.
סיפור הגירוש מתחיל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע". כבר תמהו המפרשים על האב אברהם עתיר הנכסים, מדוע הסתפק בלחם וחמת מים ולא נתן בידם גמלים נושאי כל טוב וצידה רבה לדרך. וכך משיב רמב"ן על השאלה: "…והיה כל הענין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה, והיא צותה להוציאו מיד, ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם".
רש"י, בעקבות מדרש בראשית רבה, תולה את הדבר ביזמתו של אברהם: "לחם וחמת מים - ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה".
גם ראב"ע דן בשאלה זו: "…ורבים יתמהו מאברהם, איך גרש בנו, גם שלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו? והתימה מאלה שיתמהו, כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ד'. ואילו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה, לא שמר מצות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל. לחם וחמת מים נתן אל הגר, ושם על שכמה, ואמר לה, קחי אתך בנך וישלחה. ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פירש הכתוב".
נדמה לי שעל פי המקראות רשאים אנו לשער שאברהם לא נתן להגר גמל או חמור וצידה לדרך ארוכה מפני שלא רצה שתרחיק נדוד. הוא חשש שמא תנסה הגר לשוב לבית אביה, למצרים, ובכך ייאבד סופית את הקשר עם בנו. לחשש זה היה על מה לסמוך. הגר נהגה כך לפני שנים, בעת הריונה, וסיכנה את עוברה: "…וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה’ עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. ...וַתִּקְרָא שֵׁם ה’ הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד…" (בראשית ט"ז א-טז). דרך שור היא הדרך המובילה למצרים. קדש היא גבולה הדרומי של ארץ כנען. אבל הגר אינה מבינה את רמזו של אברהם. למרות היותה מודעת לסכנות הדרך היא שמה פעמיה למצרים. חששותיו של אברהם נתאמתו: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע". הכתוב אינו מסתפק בציון העובדה שתעתה במדבר באר שבע אלא מוסיף כי ההליכה אל המדבר הייתה יוזמתה של הגר: "ותלך". רשב"ם תולה את התעיה בהגר: "… ותתע במדבר באר שבע - לפיכך ויכלו המים מן החמת שאלו הלכה דרך ישר היה מספיק לה החמת מים שנתן לה אברהם עד המלון".
וכך מתאר ראב"ע את השתלשלות האירועים: "…ונתן לה לחם ומים שיספיק לה עד באר שבע, כי בגרר היה אברהם. והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע. והנה בנה חלה מחסרון המים, ואחר שלקחתהו בחיקה וראתה שנפשו יוצאה בצמא השליכתו".
גם סופה של הפרשה מעיד על הגר: "וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ומעיר רש"י: "מארץ מצרים - ממקום גידוליה, שנאמר ולה שפחה מצרית וגו'. היינו דאמרי אינשי זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי". ואכן על ישמעאל מסופר מאוחר יותר: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" (כ"ה, יח).
רש"י רואה בהתרחקות מבית אברהם לבית אביה של הגר במצרים לא רק התרחקות פיזית אלא התנתקות רוחנית רעיונית: "…ותלך ותתע - חזרה לגלולי בית אביה".
בכיסופיה לשוב אל בית אביה מסכנת הגר המצרית לא רק את עצמה אלא גם את ישמעאל בנה. היא מביאה אותו עד לסכנת חיים. התורה אינה מציינת את עוצמת הצמא שבה היו הגר ובנה נתונים. במקרא קיימים ביטויים לצמא כבד. כגון: "צִחֵה צָמָא (ישעיהו ה' יג), "... מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה..." (ישעיהו מ"א יז), דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא (איכה ד' ד) והנה כאן מספרת התורה שתיכף בסמוך ל"וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת" משליכה הגר את ישמעאל. "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". כך נוהגת הגר שבאשמתה נשארו היא ובנה במדבר ללא מים. התורה משתמשת בתיבה הקשה: "וַתַּשְׁלֵךְ" שמשמעויותיה רבות: זרק בכוח, הטיל, יִדָּה; הפיל, זרק למטה; זרק דבר לא נחוץ, נפטר ממשהו שאין לו צורך בו; סילק, גירש, הרחיק מישהו ממחיצתו, זנח, נטש; כמו למשל בפסוקים: "וַיִּתְּשֵׁם מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל, וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט כז), "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים ע"א ט). התורה אינה בוחרת במילה "ותשם" כמסופר על אם משה: "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב', ג), או במילה רכה אחרת, כגון: וַתַּנַּח, אלא: "וַתַּשְׁלֵךְ".
הגר אינה בוחרת שיח מיוחד בעל צל או נוח. היא משליכה אותו באקראי "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". ומעיר רש"ר הירש: "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם, ואחת הייתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך".
הכתוב מוסיף ומתאר את מעשיה של הגר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קלָהּ וַתֵּבְךְּ". פעמיים משתמש הכתוב בתיבה מנגד כדי להדגיש את חוסר המעש של הגר. היא אינה מנסה למצוא מים למרות שיש שיחים בסביבה והדבר מלמד על קיומו של מקור מים. ואכן בסיום הפרשה נאמר: "וַיִּפְקַח אֱלהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם", לא נעשה נס ובאה באר. הבאר הייתה שם אלא שהגר לא ראתה אותה. היא עומדת מנגד ואינה פועלת להצלתה ולהצלת בנה.
הגר המצרית אינה מנסה להקל ולו במעט על ייסורי מותו של בנה, אינה יושבת לידו, אוחזת בידו, מנגבת את זיעתו, נושבת עליו לצננו מעט, משתתפת בצער סבלו ומעודדת אותו בדברים רכים. היא חסה על עצמה ואינה רוצה לראות במותו של בנה: "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד". אפילו חיה אינה נוהגת כך. חיה יושבת ליד גורה העומד למות, מלקקת אותו, ומנסה להקל ככל יכולתה את סבלו. רש"י מבאר את כפילותה של תיבת מנגד: "מנגד – מרחוק. … ותשב מנגד - כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק".
הגר אפילו אינה מתפללת, אלא יושבת ובוכה. והכתוב מדגיש: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם…", לא את קולה של הגר. בפירושו לפסוקים טו-טז אומר רש"ר הירש: "כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במליון של שנייה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש-אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור-קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הנער", ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד". עכ"ל.
גם כאשר כבר נמצאים המים אין הגר דואגת תחילה לבנה: "וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר. חֵמֶת הוא נאד, שק עשוי עור ששימש לנשיאה או לאחזקה של נוזלים. הוא אינו משמש כלי לשאיבת מים בגלל פיו הצר. במקום לרוץ ולהשקות את בנה הנוטה למות ממלאת הגר תחילה את החמת ורק אחר כך משקה את בנה. במדרש בראשית רבה "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם מן הכא ויפקח אלהים את עיניה ותלך ותמלא את החמת הדא אמרת מחוסרת אמנה היתה". הגר חששה שאח"כ לא יהיו לה מים ולפיכך מלאה תחילה את החמת ורק אחר כך השקתה את בנה הנוטה למות מצמא.
בראותנו את התנהגותה של הגר, אין אנו יכולים שלא להימלא רחמים על ישמעאל ועל גורלו. אנו יכולים להבין את ישמעאל אשר אינו נוטר לאביו על גירושו. למרות התנהגותה של הגר, למרות הדרך המצרית שהיא מכוונת אותו אליה, הטביע חינוכו של אברהם את חותמו על ישמעאל. כאשר נפטר אברהם בשיבה טובה בא ישמעאל ממקומו לחלוק לו את הכבוד האחרון: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְדֵה עֶפְרן בֶּן צחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָרָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ה ח-ט). ואולי יש כאן גם מן הפיוס בין האחים. ישמעאל מכיר את מקומו ונותן את הכבוד ליצחק. וכך נדרש בבראשית רבה פרשה סב: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל אל מערת המכפלה, כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה…" ורש"י בעקבות המדרש מפרש: יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם.
הָגָר / יהושע רוזנברג
אֶל מוּל דְּמוּתֵךְ, תַּעַמְדִי, הָגָר
אֶל מוּל דְּמוּתֵךְ הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת
מִבְּאֵר הַמָּיִם בַּמִּדְבַּר
מִבְּאֵר הַמָּיִם, בִּשְׁבִילֵךְ הַתּוֹעֶה.
מָה מַרְאֵךְ אֲשֶׁר תִּרְאִי
שָׁם, בִּרְאִי בְּאֵר הַמָּיִם?
שִׁפְחָה מִצְרִית בַּת-חָם
אוֹ אֵם רַחְמָנִית, אוֹהֶבֶת?
מָה אוֹמְרוֹת עֵינַיִךְ?
מָה לוֹחֲשׁוֹת שִׂפְתוֹתַיִךְ
לְבֵן אֲדוֹנֵךְ,
לִבְנֵךְ יְחִידֵךְ, יִשְׁמָעֵאל?
הַתֹּאמְרִי לוֹ: "יָצְאָה בִי יַד ה'"
וְאַתְּ לְבֵית אָבִיךָ נִכְסֹף נִכְסַפְתְּ
וַתֵּלְכִי וַתִּתְעִי בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע
וְרַק לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם בְּיָדֵךְ?
אֵלַיִךְ אֶת יָדוֹ הוֹשִׁיט הַיֶּלֶד
לִמְצֹא מִשְׁעַן אֵם
לֹא הֶחְזַקְתְּ אֶת יָדֵךְ בּוֹ
לֹא נָשָׂאת אֶת הַנַּעַר,
לֹא דִּבַּרְתְּ עַל לִבּוֹ
לֹא לִטַּפְתְּ אֶת פָּנָיו
נְטַשְׁתִּיו, הַשְׁלֵךְ הִשְׁלַכְתִּיו
תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים.
הַרְחֵק מִנֶּגֶד יָשַׁבְתְּ
לְבַל תִּשְׁמְעִי אֶת בְּכִי הַנָּעַר
לְבַל תֶּחֱזִי בְּיִסּוּרֵי בְּנֵךְ
לְבַל תִּרְאִי בְּמוֹת הַיָּלֶד.
מֶה אָמַר לִבּוֹ בִּרְאוֹתוֹ
אִמּוֹ עוֹזֶבֶת, הוֹלֶכֶת
הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת
יוֹשֶׁבֶת לָהּ מִנֶּגֶד, בְּאֶפֶס מַעַשׂ?
לֹא אֵם שָׁם עוֹמֶדֶת, הָגָר,
עַל עֵין הַמַּיִם בְּדֶרֶךְ שׁוּר
אָמָה אָנוֹכִית וּנְצֻרַת לֵב
נִשְׁקֶפֶת בִּרְאִי בְּאֵר הַמָּיִם בַּמִּדְבַּר.
