מונולוג מהבטן

געגועים

את פשוט מתגעגעת להרגיש, לאהוב, להיות נאהבת,

וזה בסדר ומובן.

את כבר יודעת ומבינה שאותם שקרים שכרו את חושייך, כמו יין טוב זרמו בעורקייך.

ואת לא מוותרת.

בכל פעם מחדש את נפשך את פוצעת, רוקדת את מחול השדים ששובר אותך.

לפחות תרשי לעצמך לבכות ולהתפרק, הפסיקי להיות כל כך חזקה.

על מי את עובדת?! והרי עוד רגע את מתפרקת.

אני מביטה בך בחמלה, גלדי הכנפיים התחילו שוב להכאיב לך.

פעם הן היו כנפיים גדולות ורחבות כמו אותה אהבה שחווית.

פעם הן נשאו אותך מעלה, כל בוקר נסקת מחדש.

היום כמו משקולות של עופרת הם מכופפות אותך.

ואת נושאת את משא העופרת, את אותו משק זיכרונות שצורב בגופך צלקות.

אני כל כך רוצה לחבק אותך.

למה את לא מאפשרת לי להתקרב?

אנחנו עומדות מול השקיעה, אני אוחזת בך שלא תשקעי כמו השמש,

ואת, מביטה עלי בעיניים אפלות וכבויות כעומק התהום בה את חיה.

מתי תרשי לעצמך להשתחרר?

אני אהיה לצידך ואעזור לך לאסוף את השברים...

כמו בפעם שעברה.

7.4.09

© כל הזכויות שמורות לשרי אליהו-מזרחי.