ראיונות

זרקור (28) עם Lidor

כשהומור ועומק מחשבה נפגשים מגלים את Lidor

"על פי רוב אני מצליחה לשכוח מהזקנה המתקרבת ומשדרת עסקים כרגיל, הרי בפנים לא השתניתי בערך מגיל 16. פיתחתי טכניקה יעילה של התעלמות ממראות, מסתרקת "על בליינד" , לא נוהגת להתאפר בלאו-הכי, והייתי יכולה אולי להמשיך במדיניות זו של בת יענה,  לולא היו כאלה שמתעקשים להראות לי מדי פעם צילומים שלי שנעשו בטיול זה או באירוע אחר...לכן אימצתי את עצתו של בוב דילן, "קום, זעק חמס בטרם בוא יומך" (ובמקרה שלי-תתבכייני)," כך מעידה על עצמה Lidor שבעיני תמיד תישאר ילדה, אפילו 16 לא הייתי נותנת לה. אז הכירו אותה את דורית בר יעקב או בכינויה כאן באתר:  Lidor.  

 

1-ספרי לנו על עצמך.

לידור זהו כינויי כאן באתר, שמי דורית בר- יעקב. אני ילידת בוקרסט שברומניה, נשואה לאריה שעלה מארגנטינה. אם לשלושה: אמיר, דפנה ודני וסבתא לארבעה. ילדי הם מפעל חיי החשוב ביותר, שלושתם אקדמאים, ברוכי כישרונות ואנשי ערכים, ואני מאד גאה בהם.

עליתי ארצה בגיל חמש עשרה עם הוריי ואחי הצעיר ממני. אבי היה כלכלן, אמי מנהלת חשבונות.

גדלתי ברומניה הקומוניסטית, סיימתי שם כיתה ח' והספקתי לטעום על בשרי את טעם האנטישמיות. חוויה אישית טראומטית במיוחד בנושא הזה העליתי על הכתב שנים רבות לאחר מכן בסיפור בשם "מסיבת הסיום", (מי שמעוניין - יכול למצוא אותו בין יצירותיי באתר).

ביתנו הראשון בארץ היה בגבעת נשר שליד חיפה. הוריי למדו באולפן, אחי ביקר בבית הספר המקומי ואני שולבתי במוסד החינוכי של קיבוץ "מעברות" שם למדתי בעיקר עברית. בסיום שנת הלימודים עזבתי ונרשמתי לכיתה י' בבית ספר תיכון בחיפה. על כיתה ט' פסחתי, הייתי גם כך גדולה בשנה כיוון שברומניה התחלנו ללמוד בגיל 7 ולא רציתי להגדיל את הפער. בסיום כיתה י' עברנו לבאר-שבע בעקבות עבודתו של אבי ושם סיימתי את התיכון. ניגשתי לכל בחינות הבגרות אחרי שלוש שנות לימוד בארץ וזה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי מימיי, פעם תיארתי את החוויה הזו ככיבוש האוורסט.

עם סיום התיכון התגייסתי לצה"ל ומשפחתי עברה לצפת, שם התמנה אבי למנהל הגזברות בסוכנות היהודית. שירתי בחיל התותחנים והצבא היווה עבורי כור היתוך להשתלבות בארץ.

לאחר השירות הצבאי נרשמתי לאוניברסיטת תל- אביב לחוגים היחידים שמשכו אותי באמת – ספרות עברית ואנגלית. הייתה לא מעט חוצפה או נטייה להתאבדות בצעד זה, בשתי השפות היה לי בסיס רעוע ביותר, גם אנגלית התחלתי ללמוד רק בארץ (ברומניה למדתי רוסית וצרפתית כשפות זרות). גם המטרה המוצהרת הסופית של הלימוד-  הוראת המקצועות בתיכון ישראלי לכיתות של מתבגרים צברים - הפחידה אותי עד מוות. עזבתי כעבור שנתיים. דווקא בספרות הצלחתי לא רע, אני עדיין זוכרת לטובה את נתן זך שאצלו עברתי קורס על שירתו של שלונסקי ובסיומו העניק לי את הציון 90. אך היו נושאים שנשארו עד היום תעלומה בעיניי, כמו חוקי הניקוד העברי לדוגמה.

הגעתי לחינוך לגיל הרך במקרה: עם נישואינו רכשנו בעלי ואני בית ישן בעל שתי קומות וחצר בחולון, וכיוון שהתאים מאד לגן ילדים, פתחתי אחד כזה בקומת הקרקע ובמקביל לעבודה עברתי השתלמות עובדי הוראה והוסמכתי לגננת.

 

2-כאחת שהגיעה מן החינוך לגיל הרך, מהו בכלל חינוך בעינייך.

חינוך בכלל וחינוך לגיל הרך בפרט צריך להיות קודם כל הקניית ערכים ומיומנויות לחיים ורק אחר-כך רכישת ידע. הכנה לחיים עם כל המשתמע מכך צריכה להוות המטרה הראשית של החינוך, הידע חשוב אמנם אך אותו אפשר לרכוש גם אחר-כך אם יש את הכלים לכך. אני בדעה שבית הספר התיכון חייב להכליל בין שאר המקצועות גם הכנה לחיי זוגיות ומשפחה, נושאים שבתקופתנו סובלים מפיחות רב.

 

3-על מה את חושבת שחשוב לשים דגש בחינוך ילדים.

חיזוקים חיוביים, ועוד חיזוקים ושוב חיזוקים. ילד שמאמין שהוא בסדר - יהיה בן אדם טוב יותר ומאושר יותר. יש להדגיש את הצדדים החיוביים של הילד, לשבח אותו וכתוצאה מכך יפחתו גם ההתנהגויות השליליות.

 

 

4-מהם ההבדלים המהותיים ביותר ביו החינוך "הישן" לזה "החדש" – יתרונות וחסרונות.

גם כיום וגם בעבר יש והיו מורים טובים ומורים רעים. בחינוך הישן היו למורה יותר כלים להשתלטות על הכיתה בדמות סנקציות ועונשים שכבר לא מקובלים בחינוך המודרני. כיום המורה יכול להסתמך רק על אישיותו, ולא כל מי שעוסק בהוראה נועד להיות מורה. אומלל המורה שלא מסוגל לשלוט על הכיתה. לא שאני מצדדת חלילה בשיטת הענישה של אז, אך אני בדעה שיש לברור את המורים ביתר קפדנות, לא כל אחד שמסיים את לימודיו מסוגל להיות מורה.

 

5-ספרי על עלייתך ארצה והאם לדעתך יש בך רגישות גבוהה יותר בשל כך לנקלטים החדשים.

עליתי בעיצומו של גיל ההתבגרות וזה לא שיחק לטובתי; גיל ההתבגרות קשה גם בלי משברים נוספים, והעלייה-עם כל הכרוך בה-היא ללא ספק משבר. גם עובדת היותי ביישנית ומופנמת לא הקלה על קליטתי בחברת הנוער או בכל חברה אחרת. אבל בפרספקטיבה של שנים אני יכולה להגיד בפה מלא שנקלטתי היטב ואני מרגישה ישראלית לכל דבר.  בביקור היחידי שערכתי ברומניה לפני מספר שנים, מלבד העובדה שהבנתי את השפה לא  חשתי כל שייכות, אולי רק נוסטלגיה למקומות בהם עברה עלי ילדותי.

באשר לשאלה אם יש בי רגישות גבוהה יותר לעולים, הפיתוי המיידי היה לענות בחיוב,  תמיד יפה להפגין רגישות. אבל אז שאלתי את עצמי במה מתבטאת אותה רגישות? האם נחשבת העובדה שאני תמיד מוכנה להתעכב ברחוב ולהדריך עולים מחבר העמים לשעבר שפונים אלי לבירור כתובת? (משום מה חושבים שאני בת לאותה עליה ואני עדיין זוכרת מעט רוסית מבית הספר). או שמא זה שהשכרתי דירה בבעלותי לעולים מרוסיה והחלפתי להם מזגן על חשבוני כשהישן התקלקל - מעידה על רגישותי?

בכלל, בעניין הזה גיליתי עובדה מצערת: דווקא העולים של שנות החמישים שסבלו רבות  מהתנכרות והתנשאות מצד הוותיקים הם אלה שמגלים הכי פחות אהדה לעולים החדשים, בבחינת "אם אנחנו סבלנו, מדוע שלא יסבלו גם הם?" או בעניין העובדים הזרים, האם זה שהיינו זרים בכל ארצות תבל עושה אותנו ליותר אמפאתיים מאחרים לסבלם?

רק דבר אחד אני יכולה להעיד על עצמי: אני מגלה סימפטיה והזדהות לאנדרדוגים באשר הם ולמיעוטים מכל סוג שהוא. אולי בגלל שרוב חיי הרגשתי מיעוט בפני עצמי, ילדה יהודיה בין גויים ואחר כך עולה חדשה בין צברים ...

 

6-מהן הבעיות העיקריות שלנו כאן כמדינה לפי ראות עיניך?

איפה להתחיל? יש לי מספיק נייר? אני לא אדבר על הבעיות כי אז הראיון הזה ימשך עד אין קץ. אחת הבעיות המרכזיות שעלולה להיות לדיראון עולם לחברה שלנו היא ההשקעה המועטה בחינוך. בגלל תגמול עלוב ותדמית נמוכה של המקצוע נכנסים כיום להוראה רק מעט אנשים איכותיים שיש להם את התכונות הדרושות ואהבה אמיתית לילדים. מעטים הגברים שפונים לחינוך וזאת בניגוד לרבות ממדינות העולם, שם מעמדו של המורה שונה. לחינוך היסודי פונות אך ורק נשים, בעיקר כאלה שלא הצליחו להתקבל לאוניברסיטה. הזדעזעתי לראות את הרמה הירודה של ידע בסיסי שהפגינו מורות צעירות במשאל ידע כללי שנערך פעם.

הפניית משאבים לחינוך ותגמול נאות של המורים הם תנאי לשינוי, אך לנו בארץ יש את הצרכים הביטחוניים שמאפילים על כל השאר וגם סדר העדיפויות להוצאת המשאבים מעוות. לא נראה לי שמשהו מהותי יתחולל בתחום הזה בעתיד הקרוב.

 

7-ידוע לי כי את קוראת הרבה – אילו ספרים מועדפים עליך?

אני מתחברת בייחוד לנושאים משפחתיים, חברתיים ופסיכולוגים והספרים המועדפים עלי עוסקים בעיקר בנושאים אלה. כמעט ולא קוראת ספרי מתח, אם כי קראתי בהנאה ספרים של ג'ון גרישם וסטיבן קינג, כי פשוט היו ספרים טובים בנוסף להיותם ספרי מתח. בכלל, בכל ספר טוב יש גם אלמנט של מתח.

 

8-מי הם הסופרים האהובים עליך שלעולם לא תפספסי ספר משלהם, ומדוע.

כשאני נשאלת את השאלה הזאת אני נוהגת לענות שאני אוהבת ספרים ולא סופרים. לכל סופר שאהבתי מאד ספר מסוים שלו יש גם ספרים שלא התחברתי אליהם, כך שאין דבר כזה שלעולם לא אפספס ספר של סופר מסוים. למשל, אהבתי מאד את "מיכאל שלי" ואת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, אך יש גם ספרים מפרי עטו שאהבתי הרבה פחות. אהבתי מאד את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז  אך יש לו ספרים שלא אהבתי. אהבתי מאד את "חיי אהבה" של צרויה שלו, את ההבחנות, השנינות וההומור שיש בספר הזה, אך הרבה פחות דיברו אלי ספריה המאוחרים יותר. עוד ספר שקראתי לאחרונה ומאד אהבתי הוא "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר, וגם לה יש ספרים שפחות אהבתי. אך גם ספריהם הפחות טובים של הסופרים שמניתי ראויים לקריאה, סופר ברמה לא מוציא זבל תחת ידיו.

סופר (זר) שלא אכזב אותי באף לא אחד מספריו הוא סטפן צוויג – אומן הסיפור הפסיכולוגי ותיאור נפש האדם על דקויותיה. אהבתי את סיפוריו הקצרים המשובחים, את הרומן שלו "קוצר רוחו של הלב",את הביוגרפיה של "מריה אנטואנט". גם את הסיפורים של או הנרי מאד אוהבת.

לעתים, נדירות אמנם, ספר מסוים מצליח להלך עלי קסם מיוחד, נוצר ביני לבינו מעין אינטימיות בלתי אמצעית וצר לי מאוד כשהוא מסתיים. אלה הספרים שלא אשכח אותם לעולם.

 

9-מתי הרגשת שהכתיבה מקננת בך, מהי יצירתך הראשונה.

עוד בילדותי ברומניה, שם חרזתי את חרוזיי הראשונים. בתקופת התיכון כתבתי מספר סיפורים, ובצבא הרביתי לכתוב שירים על נושא...במקום להגיד אני אצטט קטע מאז:

באווירת ניאון פלאית וקסומה

צועדת לי בדד שרויה בציפייה

מכלה את כוחי, נעוריי, אשליותיי,

בחיפוש המתמיד אחר אחות – נשמה.

בתקופת עבודתי כגננת ובתור אמא צעירה, כתבתי שירי ילדים בנושא "גן שלנו מה נחמד הוא" וגם על הילדים הפרטיים שלי. פטורים בלא כלום לא תצאו:

לי זה לא הולך

היום הגננת עלי כעסה:

"יעל, זו כבר פעם השלישית", היא אמרה.

גם אמא בבית הרימה גבה

ופסקה שבגילי זו בושה.

ואני התביישתי לגלות

שזה מרגיז פשוט מאד

שלדני זה תמיד מצליח

ואפילו ליוסי הקטן

ורק אני לא מצליחה

לעשות פיפי בעמידה

ולהישאר גם יבשה!

 

חצי חצי

הסבתא שלנו, שתחייה עד מאתיים              

דואגת גם לנפש, לא רק לשיניים

וכל פעם שאצלנו לבקר מגיעה

מביאה איזו וופלה, שוקולד או עוגה.

וכדרכה תמיד, לאמיר מושיטה:

"תתחלק עם אחיך חצי- חצי", אמרה

ואני שוב ושוב מופתע ממזלו

איך החצי שלי תמיד קטן משלו.

 

אך סבתא שלנו, אישה חכמה

חיש מהר לעניין פתרון מציעה,

ובפעם הבאה - מה פשוט הדבר!

הוא יחלק, אך אני אבחר!

 

 

 

 

10-ספרי על פיתוח הכתיבה ועל התהליכים שאת עוברת בכתיבתך (מקורות השראה, אופן היצירה וכו').

אני כותבת גם שירים וגם סיפורים, אבל אני מאמינה שטבעי לי יותר לספר סיפורים ולדעתי גם שיריי הם ברובם סיפורים מחורזים. שירים אני כותבת רק בחרוזים; כיום כותבים בעיקר שירה לא מחורזת, אבל אני אוהבת את הסד הזה של החרוז שבמסגרתו אני משתדלת להגיד בדיוק מה שהתכוונתי מבלי להתפשר. השירים שלי בחלקם מאד אישיים, נולדים לפעמים ממצבי רוח, לעתים גם משורה שקראתי ועשתה עלי רושם מיוחד.

סיפורים התחלתי לכתוב באינטנסיביות רק לפני כשלוש שנים, מאז הצטרפתי לסדנאות של גלי. כתבתי עשרות רבות של סיפורים קצרים וגם רומן אחד. הרבה מסיפוריי נולדו ממשימות שקיבלנו בסדנא, די שניתן נושא לסיפור כדי שזה יתעל את מחשבתי לכוון מסוים, ואז יש שלב התבשלות שאצלי מתרחש לרוב בשעת הצעידה היומית שלי. מרגע שאני מתיישבת מול המקלדת, בדרך כלל הסיפור זורם מעצמו ואני נדהמת לא פעם להיכן הוא לוקח אותי. לא תמיד זה קורה, יש ואני נלחמת עם כל שורה ואז גם התוצאה לא ממש משביעה את רצוני. יש סיפורים שנולדו בעקבות אירוע מסוים, אחרים מהתבוננות באנשים ומצבים, וכאופייני לגילי, אני גם מתעדת אירועים מעברי. במהלך הכתיבה ועם סיומה אני באופוריה של  חדוות יצירה שלאחריה בא שלב דעיכה שאז פוקד אותי תמיד חשש שזו תהיה יצירתי האחרונה, מה כבר יש לי עוד לכתוב. עד שצץ לו רעיון חדש, הסיפור הבא נהרה ונולד ושוב התהליך חוזר על עצמו. 

מאז שהתגברתי על הגולם, אני מקלידה ישר למחשב.

11-מהו החלום הגדול ביותר שלך.

שהוצאה לאור מכובדת תחשוב שמה שאני כותבת מספיק טוב וראוי להוציאו לאור.

12-כשאת מתבוננת על חייך, האם את חשה מסופקת וממומשת?

יש לי סיפוק מחיי המשפחה, מילדיי ומנכדיי. באשר למימוש האישי – לצערי הגדול לא. לא עשיתי קריירה, לא ניסיתי לפתח את כשרון הכתיבה (במידה וקיים) כשעוד היה זמן לעשות עם זה משהו. מאז שהתחלתי לכתוב באינטנסיביות עשיתי תיקון מסוים בנפשי.

13-באחת מיצירותיך המהווה מעין עדות עצמית, כתבת על מצבי הרוח המשתנים שלך. האין זאת בעייתו של האדם בכלל בעידן המודרני?

חד משמעית כן. אישה שקמה עם שחר ללוש לחם למשפחתה ולהביא מים מהבאר לא יכולה להרשות לעצמה לשקוע במרה שחורה. בתקופה שעבדתי, גידלתי שלושה ילדים וניהלתי משק בית גם לי לא הייתה הפריבילגיה לחטט הרבה בנפשי ולבכות על החלב שנשפך. מאז שהבית התרוקן, הפכתי גמלאית והתרחש האבסורד הגדול שככל שהזמן האבסולוטי מצטמצם - כך גדל הזמן שיש ברשותי לבזבז, התנודות במצבי הרוח שלי התגברו.

14-אחד הדברים הבולטים אצלך הוא חוש ההומור. כיצד הוא מסייע בידך להתמודד עם החיים ומה חשיבותו של ההומור בכלל.

כשבעלי (הסקרן) קרא את השאלה הזאת, התחיל לחפש משהו בסביבה. כששאלתיו מה מחפש, התשובה הייתה – את חוש ההומור שלך. אינני אישה מצחיקה בחיי היום יום, לא נוהגת לספר בדיחות, למען האמת גם אינני זוכרת אותן. אני מסוגלת לשלוף לעתים הערה מבדחת מסיטואציה מזדמנת, זה הכל. אבל בכתיבה אני מצליחה לגייס הומור, בייחוד בסיפורים אישיים. אני מאד מעריכה הומור בכתיבה, הצרה שרק מעט מהדברים מצליחים ממש להצחיק אותי וכך גם לגבי סרטים ותוכניות טלוויזיה הומוריסטיות. אהבתי מאד את ההומור של קישון, היה הולם יותר את הדור שלי. כשאני מצליחה לכתוב סיפור משעשע שהתוצאה משביעה את רצוני - אין מאושרת ממני, אך זה קורה או שלא קורה, אין לי שליטה על כך.

הומור הוא מעין תבלין שבלעדיו התוצאה טפלה. הומור עצמי הוא מנגנון הגנה, מי שצוחק על עצמו, לא צוחקים ממנו, צוחקים איתו. כאחת שהרגישה מיעוט רוב חייה הייתי כנראה זקוקה למנגנון הגנה זה.

15-היש שאלה שרצית שתישאל ולא נשאלה?

גלי, שאלונך מקיף למדי, אך ישנה שאלה אחת שאולי רצית - אך לא העזת לשאול , אז אני אשאל אותה במקומך: "לאור גילך המכובד, כיצד את מתמודדת עם הזיקנה המתקרבת."

אני מצליחה על פי רוב לשכוח ממנה ומשדרת עסקים כרגיל, הרי בפנים לא השתניתי בערך מגיל 16. פיתחתי טכניקה יעילה של התעלמות ממראות, מסתרקת "על בליינד" , לא נוהגת להתאפר בלאו-הכי, והייתי יכולה אולי להמשיך במדיניות זו של בת יענה,  לולא היו כאלה שמתעקשים להראות לי מדי פעם צילומים שלי שנעשו בטיול זה או באירוע אחר, ובנוסף, בכל 14 ביולי ישנם עוד כאלה שששים  להזכיר לי ש" הופ, הופ טרללה, גדלתי בשנה."  

לכן אימצתי את עצתו של בוב דילן, "קום, זעק חמס בטרם בוא יומך" (ובמקרה שלי – תתבכייני),  ולראייה שנים משיריי בנושא:

 

תלמים

ערוצי השנים

העמיקו תלמים

וחרשו אכזבות על פניה

בזירת שיערה

כבר כבשה השיבה

את מרבית ערמוני תלתליה.

 

ולשווא תתגונן

ותקום ותטען

"זו טעות כבודו, לא הספקתי",

לא נמצא בית משפט

שימתיק את עונשה

גזר הדין כה סופי, כה דרמטי.

סימנים

ככל ששעון החול מתרוקן והולך

ומבלי משים אוזל לו הזמן

החשש המקנן  כמדקרות בליבך -

לחלוף בלי להותיר סימן.

 

ואם לעת בלותך חרטת סימנים

ביד לא אמונה, לומר "גם אני כאן!"

הספק מייסר,  וגם השאלה

מי עוד, מלבדך, ימצא בהם עניין?

16-חמש מיצירותיה של LIDOR, האהובות עליה ביותר כולל נימוק מדוע.

בחרתי חמישה מסיפוריי:

1 "הציפור שאיבדה את קולה"  - כשהכנסתי את הסיפור הזה לאתר, גלי תיארה אותו כ"אוטוביוגרפיה שלך בציפורית רהוטה" (השתמשתי בטכניקת ההאנשה).

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=33558

2. "הקורה"  -  רבים מסיפוריי עוסקים בנושא הזוגיות ; כתבתי את זה ממש בראשית הצטרפותי לסדנה של גלי ואני יודעת שהיא אהבה אותו במיוחד.

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=29865

3. "מזל דגים" –  אם כבר גלי פרסמה אותי כבעלת חוש הומור, אני צריכה לספק את הסחורה. הסיפור נולד בעקבות אירוע אמיתי שהתרחש לפני מספר חודשים, לא הוספתי, לא שיניתי.

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=60837

4. "עבודה זרה" – בימים אלה, כשגירוש ילדי העובדים הזרים עלה למרכזו של הדיון הציבורי, נזכרתי בסיפור זה שדן בבעיה מאספקט אחר – ניתוק הורים מילדיהם שנשארו בארץ המוצא והגעגועים הקורעים אליהם ואל החיים שהשאירו מאחור.

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=49970

  5. "על טעם ועל ריח" – שיר סיפור הומוריסטי.

 http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=34695

המון תודה לכם על הסבלנות ותודה לך גלי שהזמנת אותי לזרקור.

תגובות