שנה טובה לכולם, לאחר שנות בצורת ושתיקה חזרתי בעזרתה של נוגה ותודה לה.
גלים גבוהים
גלים, גבוהים, יש לי בחילה, כל הזמן הזה אני שואל את עצמי, למה? למה ההרפתקה הזו לא הלכה כמו כל הקודמות? גל פוגע ברפסודה המצו'קמקת שלי, כמעט הופך אותה. אני מחזיק חזק, דמעות מלוחות נוזלות לי על הפנים ומתערבבות בנזלת מהאף. אני מנגב את הנזלת בשרוול, גם ככה הוא מסריח, הגל פגע בי בגב וכמעט העיף אותי לים, איזה צבע שחור יש לו. אני מחזיק חזק בחבל שקשור למטאטא שמחזיק את העפיפון האדום שאמא קנתה לי ליומולדת, העפיפון הזה הוא הדגל שלי, כל רפסודה צריכה דגל, ואת הסדין שמוביל את הרוח לתוכו כדי שיקח אותי אל דן מנו.
דן, אמא אמרה לי שהוא מהזה גבר, אפילו שהוא נמוך, אבל הוא יודע איך לתמרן אחרים, אני לא יודע מהזה לתמרן, אבל אני יודע מזה גבר, נראה לי שאמא קצת נדלקה עליו, מאז שאבא הלך, אמא אומרת שהוא מניאק מכוער ומסריח, אבל אני חושב שאמא סתם מלכלכת, אבא, לפחות האבא הזה, כי כבר היו לי שניים לפניו, היה נחמד אלי, היה קונה לי ארטיקים שאני אוהב, היה לוקח אותי לגן חיות ומדבר על הפילים, היה רואה איתי תוכניות טבע ומספר לי על הכרישים הגדולים והלבנים, אלו שהיו טורפים אדם בביס אחד. אני מהזה פוחד מכרישים, ואפילו שאני פוחד, אני יוצא לחפש את דן מנו, בטלוויזיה אמרו שהוא נמצא על אי בים, בתוכנית הזו הישרדות, גם אני עושה עכשיו הישרדות, אז בגלל שאמא כל הזמן מדברת עליו, ואומרת שהייתה עושה לו טובה, אני לא יודע מהזה הטובה הזו, אבל איך שהעיניים שלה נוצצות כשהיא מדברת עם זיווה השכנה, אני מבין שהיא רוצה אולי להפוך אותו לאבא שלי, אז גם אני רואה איתה את התוכנית הזו, אפילו שהיא נגמרת מאוחר בלילה, אמא מרשה לי לראות, ואם אני נרדם אז היא מקליטה לי את התוכנית ביס מקס, ואני מריץ את הקטעים לפני שאני הולך לבית הספר רק לראות את דן מנו. כשתוכנית הראשונה נגמרה, אמא הצטערה, היא קיללה את כל העולם ואשתו כשדן לא קיבל את המקום הראשון, היא חשבה, ככה היא אמרה לזיווה בשקט, את יודעת, להזדיין עם מליון שקל, זה לא רע. אני שמעתי, אבל אמא לא ידעה שאני שומע.
הגלים דופקים לי בגב, קר לי ואני רטוב מאוד, אני גם צמא ורעב, מאתמול בבוקר אני לא שתתי, שכחתי לקחת מים בתרמיל, אבל לקחתי ספר עם מפות כדי שאני ידע איך להגיע לדן ולקחתי רק סנדוו'יץ אחד, חשבתי שקל להגיע לאי הזה. אמא מזה שמחה שיש עודפם תוכנית עם דן. אם אני אשתה את הדמעות שלי אולי אני לא יהיה צמא, אבל זה איכסה עם הנזלת.
אולי בסוף יגיע כריש גדול ויאכל אותי עוד לפני שאני יראה את דן. אמא אומרת לי שאסור להגיד יראה, צריך להגיד אראה, אבל אמא לא פה, אז מה אכפתלי, מותר לי להגיד מה שאני רוצה, אמא עוד תבכה אם אני ימות והיא תדע שאני מת בגללה, בגלל שחיפשתי את דן מנו, בשבילה.
ואולי דן יציל אותי ברגע האחרון מהכריש הגדול ואני יגיד לו שבאתי לחפש רק אותו והוא יעשה לי כבוד ויקח אותי שאני יכיר את כל החברים שלו על האי. בטח כולם יגידו שאני גיבור, כמו רובינזון משו, אני לא זוכר מה השם שלו.
נכנס לי גל גדול לפה והעיניים שלי כבר שורפות, אז אני סוגר אותן חזק חזק שלא ישפריץ לי עוד גל לעיניים. אולי אם דן היה כאן הגלים לא היו משפריצים לי, הוא אפילו לא יודע, אבל בתיק שלי יש גם אגוז קוקוס שגנבתי מהשוק, האיש שמוכר כמעט תפס אותי, אבל אני ברחתי כאילו הדליקו לי את התחת, ואז שמתי את הקוקוס הזה בתיק, זה בגלל שראיתי שהם אוכלים הרבה קוקוס, אז אני מביא לדן אחד שהוא לא יהיה חייב לחלק להם, אחד שיהיה רק שלו.
אני מנסה לשיר לעצמי בשקט בשביל לקבל כוח, שירים שאולי גם דן שר לעצמו, לדן יש הרבה כוח, הוא זכה בכמה חסי, חסינומות או איך שקוראים לזה. אני יודע הרבה מילים, אבל יש מילים שאני לא יודע, אני בכיתה ד' ואמא אומרת שאני דווקא מדבר יפה, אפילו שהיא לפעמים מתקנת אותי, בכיתה ב' הלכתי לאשה אחת שקוראים לה מטפלת בדיבור, היועצת של בית הספר שלחה אותי אליה.
אני מתעייף מלשיר והחושך והעיניים העצומות שלי עושות אותי ישן, אני מתאפק, אני עוקץ את עצמי...
"רינה תראי את הילד הזה, הוא רטוב לגמרי. מסכן, בואי מהר, נו תזיזי את הישבן המפואר שלך."
"תגיד מוטי, אתה חושב שאני הולכת להרוס נעלי עקב של לואי ווטון בשביל ילד שנרדם על ערימת טיטולים מלוכלכת? אתה התחרפנת לגמרי." היא נשארה על הטיילת, מביטה על מוטי היורד במהירות אל הילד, מבטים של בוז וכעס. "שמע מוטי, אם אתה לא חוזר עכשיו אני הולכת. שים לילד בקבוק ביד ויש לך הומלס לעתיד. אתה בא או לא?"
מוטי הפנה את מבטו, לא מבין אותה, מכיר אותה, גם הוא הרגיש לפעמים נחות מול הנעלים והתיקים המפוארים שלה. "ואם זה היה הילד שלך, את לא חושבת שיש לו אמא?"
רינה הסתובבה והלכה, משאירה את מוטי לבדו על החוף השומם. מוטי הגיע אל הילד, הרים את ראשו ובדק אם הוא נשם, אנחת רווחה נפלטה מפיו. הוא ניסה להעיר את הילד, הביט על שפתיו הסדוקות ושערותיו הרטובות ממלח הים. "ילד, ילד, תתעורר".
הילד פקח בקושי את עיניו, חייך חיוך רחב, "דן, אני כל כך שמח לפגוש אותך, אני חיפשתי אותך על רפסודה בים, אתה עכשיו תיקח אותי לחברים שלך? הבאתי לך אגוז שיהיה רק בשבילך". אמר בצרידות ונרדם שוב.
מוטי הסתכל מסביב, ראה את התיק הזרוק ליד רגלו של הילד, את העפיפון הכרוך בחוט משיחה חום לרגלו, וראה גם רפסודה קטנה ומרוסקת זרוקה על החוף. על איזה דן הוא מדבר חשב לעצמו בעודו מרים את הילד בזהירות ונושא אותו אל הרכב ואל רינה הכועסת.
