עזיבה ©

כשהייתי מבולבל לגמרי ברגע בו איבדתי את אחיזתי בבית וכל הכרוך בכך, ביקשת ממני לבחור את צבע הוילון  למניעת חדירת האור ולשמירת הפרטיות שלך.  עד כמה נראו מסובכים החיים שלא יכולתי להירדם בקלות. היטבת להביט  בי יוצא מהחדר בּפָּנִים מְכֻרְכָּמוֹת  מצער מהלילה שעבר בניסיונות לקרוא בשם למועקה שאחזה בשנינו  ושחנקה אותנו.

אך כמו תמיד שום דבר לא בוער לך במה שקשור לבית אלא מה שקשור אלייך  ישירות. את אמרת שיש עוד זמן ששום דבר לא בוער והוספת שיש בעיות קצת יותר רציניות שהיינו צריכים להסדיר. לא קראת לילד בשמו העדפת לדבר אלי ברמזים באותו הלילה בו החלפנו משפטים ספוגי תוכחה וספקות. לא ידעתי להגיד לך מה התכניות שלי כי באמת לא רציתי לפגוע בך. אולי בויכוחים שהיו לנו העדפתי להיות חרש ועיוור כדי לא לשמוע ולראות  את רוח הפלצות שנפערה כתהום לפנינו.

עד כמה רציתי לעמוד על ידך לרפרף על פנייך. הייתי  מסוגל להדביק אותך לקיר כאילו לא היה דבר, להפשיל את בגדייך על אף שרק לפני כמה שעות ניסינו לבאר לעצמינו את סוד כישלוננו.

שואל את עצמי כיצד הותירו רושם עז ונותרו חרותים בליבי דיוני הלילה שלנו, זה כל כך קשה עד שאי אפשר להתחקות אחר עקבותיהם.

 האם זה אני שלא יודע להקשיב? כבר לא בטוח שאנו מדברים באותה שפה. אני מנסה לבטא כל אחת מהמילים החיוניות לצורך הרכבת משפט בהיר ונטול אלימות כדי שתדעי באיזו נקודה החיים האלה כבר לא מתאימים לי. איני מאשים אותך פשוט שואל מה את מרגישה. אחר כך זו את שמדברת, נותנת את זווית הראיה שלך והטון כרגיל עולה קצת. נסינו לדבר כמה שיותר בשקט כדי לא להעיר את הילדים.

רצית להגיע   לשאלה המרכזית ואז הותרת לי את זכות הדיבור. שנינו חוזרים מן הסתם על עצמינו ומתבצרים כל אחד בהיגיון שלו. הדיון שלנו הופך לשני מונולוגים שמסתיימים בלא כלום.  

ניסיתי להתקרב ללב כלומר אל האהבה. השיקול היחידי שאז עניין אותי אם אהבת אותי, כי בכל פעם קרה אותו דבר – נהיית שקטה בכל פעם שדיברתי נמנמת יותר. המילים שלי הן זריקת הרדמה במינון גבוה.

את אומרת שאת רוצה להתגרש ואני עוצם עיניים מנסה להעביר את הסיוט הזה ממני והלאה. שוקע בשינה שקוע בהווייתי כאילו נותקתי מהחשמל. מיד אחר כך אני נושם חזק. למחרת בבוקר את מבקשת ממני לעזור לך להתאים את צבע הוילון לחדרך כאילו עזיבתי לא נבראה כלל.