השלב האגוצנטרי

"השמש נעלמת כל פעם שהיא הולכת," אמרו פעם באיזה שיר. הוא חושב שזה קצת לא הגיוני, הרי השמש תמיד עומדת שם בשמיים,  תלויה בחוסר רחמים לחמם את בני האדם כפויי הטובה. והנה, אפילו היא הלכה, והשמש גורמת לו להזיע כשהוא מסתכל עליה נכנסת למכונית ונוסעת משם לתמיד. הוא עוצם את העיניים ופוקח אותן שוב, כמו לעשות אתחול למחשב, רק כדי לראות אם זה באמת ככה.

הוא הולך הביתה ברגל הפעם, השמש קופחת על גבו, שערו מחמם את כתפיו. אמרו שהחמסין ישבר היום בערב, הוא לא רוצה שזה יגיע לזה. זה קצת כמו לבנות פרמידה, כל העסק הזה, להעמיס עוד לבנה על הגב ולרוץ עד לפסגה שמעל העננים, רק כדי לחזור שוב. זה היה יומיומי, זה העניין הכי קשה לעיכול – הוא יגיע הביתה, ישן, והיום יתחיל מחדש, רק קצת אחרת, למרות שהשמש נשארת באותו מקום.

וזה היה מרהיב, לפחות עד שלב כלשהוא, זה היה נפלא, מעבר לכל מילה שאפשר לתאר. בצבע זהב מצוחצח ומנצנץ בשמש הכבדה, ונשגב ושווה את כל מה שהיה לפני.

הבעיה התחילה כשהוא הבין שזה יצטרך יותר מתקופת חיים אחת, ובנתיים זה רק מתקדם, יותר ממה שהיה לו לתת. אז הוא זנח את הכל – הוא וויתר על החלום לכתוב, והפסיק לכתוב, פחות או יותר, הרי אי אפשר באמת להיפטר מזה לגמרי. הוא וויתר על רגשות, לפחות בפומבי, כי כשלא כואבים או שמחים או עצובים העבודה מהירה יותר. הוא לא יצטרך אותם בכל מקרה, הם סתם העיקו. אבל הוא השאיר לעצמו מבט מרוצה, פחות או יותר, על הפנים, כי בכל זאת להיות חסר רגשות זה לא דבר שאתה רוצה להראות לכולם.

הוא חצה עוד כביש, ואז שם לב שהשמש מתחילה לשקוע לה באיטיות, כי הרי זה הקיץ, והשמש לא ממהרת. התחילה גם רוח קרירה לנשב לה, משחקת בשערו המתולתל ומאלתרת על העצים.  זה היה קצת מוזר, כי הרי חמסין, והשמש עמדה לה, ספק אפורה, ספק צהובה על רקע השמיים, ועכשיו החלה להיצבעי בצהוב כהה קצת יותר. הזאבה הלכה לידו בשקט.

הבנייה המשיכה במהירות, ולפני שהוא שם לב כבר כמעט והכל היה מוכן, והכל תוך פחות משנה. הוא הביט על יצירתו, מסלק זיעה ממצחו ושם את ידיו על מותניו, מביט בגאווה. אם עוד היו לו רגשות אולי הוא היה חושש קצת, כי זה לא נראה חזק או יציב כלכך, ובוודאי שכל אחד אחר היה רואה את הבעיה, אבל הוא בונה את זה בשקט, ללא ידיעתם של אחרים.  ואם לא חשש, אז לפחות התחלה של תחושת הנימלול שתלווה אותו לאורך כל הדרך הבאה, כאילו חסר משהו וכואב באותו הזמן.

השמש נעלמה מרקיע השמיים, משאירה אחריה שובלי אור אחרונים. הוא נתקף בפאניקה – אם יש משהו שיותר קר מהשמש, הרי זהו הירח – אויבו מאז ומתמיד. הוא היה כמו דבר מרושע בעטיפה יפה, במיוחד עם קצת עננים. על הירח אפשר להסתכל, לתהות על משמעות החיים, והאם קולה היא הדבר הנשגב ביותר עלי אדמות, או שזהו השוקו המיוחל. ואז, מבלי שאתה שם לב, אתה קפוא במקום, והירח שואב אותך אליו, ואתה נעלם רק כדי להתעורר למחרת מצונן ועייף, תוהה. היא עשתה לו סימן עם הראש והם התחילו לרוץ, ספק עושים תחרות ספק בורחים על נפשם.

וממש כמו מגדל פיזה, ממש לפני שסיים את העבודה, הכל התחיל לנטות.

הוא לא יודע אם אלו היסודות הרעועים או שפשוט מישהו לקח את העולם והפך אותו, אבל הוא הסתכל, וכמו בהילוך איטי – נצנוץ אחרון של זהב ואבן אחת נופלת, לא עושה יותר רעש מלחישה רכה על אוזן חמימה. ובמקום אחר, כשמישהו עשה בדיוק אותו הדבר – רק התחיל לומר את המילה בעלת ארבע המילים שכולם רוצים לשמוע – ועוד לבנה נפלה, ועוד אחת אחריה, ואישוניו התרחבו באימה, כי אז הכל נפל ברעש אחד גדול והתגלגל במורד ההר עד למטה ואנשים ראו את השרידים והתחילו לתהות מה קורה שם למעלה והוא לחש לעצמו לא לא לא בטירוף והרים את הלבנים שנשארו וניסה לבנות מהם בניין קטן אבל הן היו עכשיו חלקלקות ומלאות דם והיה בהן ניצוץ מרושע והן התחילו לעלות באש והשמש גיחכה מולו עומדת חסרת רגשות ממש כמוהו ומסתכלת על הכל בשעשוע והוא צעק בליבו וירד על ברכיו בתנועה דרמטית וכל מי שהספיק לעלות למעלה הביט עליו ומחא כפיים כי חשב שזהו סיומו של מופע נפלא ואז הוא נפל על הבטן,  נושם נשימות אחרונות של אוויר הרים מופלא אך מלא בחוסר שעושה לו תחושות מוזרות בבטן, והתאדה לגזים שהגיעו לשמש ושוב הפך לחלק ממנה.

ברגע שהוא סגר את דלת חדרו, נעלם שביב האור האחרון, והירח נראה בגאונו. וכמו בני אדם, חמסינים נשברים בתחושת הקלה, וגם הפעם זה יבוא לקיצו בהשלמה, ככה אמרו הפסיכולוגים הגדולים, וזה גם הגיוני – שום דבר לא יכול לבעור כך מבלי להתכלות. הוא ישב על הכיסא השחור, נאנח כשהבין שהזאבה שוב נעלמה לה מהעולם החומרי שלו. הוא ידע שמאחורי החלון הפתוח הירח חיפש אחריו, אז הוא סגר אותו במהירות, והפעיל את הטלוויזיה, והחליף לערוץ הטבע. הייתה שם איזו תוכנית על איך השמש תתפוצץ בעוד כמה ביליוני שנים, ומה ייקרה אז.

המדענים האלה, כמה שהם טועים.