חוויה

זה בצד זה דוממים שניהם בתמימות סתמית. אם לא תביט עליהם, כאילו אינם. ואני הנחתים זה עתה על שולחני.

האוכל הצטנן, הכנסתי אותו למיקרוגל שיתחמם, והפעם, שלא כבפעמים הקודמות המתנתי ופתחתי אותו עם שמיעת הצפצוף. והבאתיו אל פי. סר טעם היה על אף שהעמסתי על הצלחת את המטעמים האהובים עלי כל כך בלי לעשות חשבון של קלוריות.

נקישות עצבניות בדלת קראו לי אל מגרש החניה להזיז מעט את רכבו של בעלי אל עבר מקום החניה שלי, שכיוון שמיהר גלש מעט מעבר לשולי המקום של השכן. וזה, גלש כעסו כיוון שנתקשה לתמרן בנסיעה אחורנית. שבתי לבית, רעש מכונת הכביסה סימן לי שזו הסחיטה האחרונה, ואני הרגשתי סחוטת כוחות, להעביר אותה אל מכונת הייבוש.

ישבתי רתוקה אל הסרט במסך הקטן, שבסוף הכזיב, כמו אלו שלפניו, שאינם גורמים לי להמריא. ושוב עלה בי המשפט שאיני זוכרת מי אמרו "מלעיטים אותנו בעוד ועוד דמיונות של גמדים טרוטי עיניים"... ואני מחפשת מפלט באינטרנט. הכל בו. מנוע החיפוש המהיר, מאיט את קצב החיים, את החיפוש התמידי, את היגיעה שהיתה פעם מנת חלקם של המחפשים, לכל סוגיהם. ובא זה, מנוע החיפוש, ובולם אפילו את הרצון לחפש. על זה כבר נאמר "מצאת? – תאמין שיגעת!". אבל אם לא השקעת ולו מעט עמל, הרי כל מה שמצאת, בעצם לא מצאת. כי לא חיפשת...

ואני סבה לי כך והולכת בין כל מותרות העולם המושיטים אלי את ידיהם ברוחב לב ובשפע אין סופי, ואיני מוצאת עצמי. כאילו אינני. נסחפת בזרם הרדוד של החיים שאינם תובעים ממני דבר.

אבל הם, הם הרגישו שהם נתבעים לתת את החיים...

אני מביטה אל השולחן. שם זה לצד זה כאילו בתמימות, בסתמיות, מונחים בר כוכבא ואבשלום פיינברג, שניים, רק שניים, מודל לאלפים, שהקריבו לא רק מותרות אלא את פשטות חייהם למעני, למען חיי השפע השוממים שלי ושל שכמותי. כאילו ישֵנות שם מילים על מילים, מיום לידתן עד לנצח נצחים, עומדות ודוממות. והן נגאלות שוב ושוב על ידי עיניים שוקקות ובולעות. ומתוך דממתן הן זועקות את סיפוריהן המדממים... אתמול, הן נגאלו על ידי. יומיים התנתקתי מעולמי זה וחברתי לעולמם של שני ענקים אלו. ובין שני ענקים אלו ניבטו אלי אלפי, אפשר מיליוני, מבטים שרוח גדולה בהם, מאות בשנים, דור אחר דור, עד שֶכּבו ממש מול עיני המבטים, מעוצמת ייסורים, אך הרוח שבהם נצצה, רוח טובה של מסירות נפש ענקית למען עם, ארץ, ודבקות באינסוף. וכך הרגשתי, הרוח הזאת עולה מעלה מעלה, ואינה שוככת, כי אם יורדת ומתלבשת, באנשים אחרים, בזמנים ובמקומות שונים. והפעם נתלבשה באבשלום פיינברג, ובאבשלום שוהם, ממייצגי דורנו. יהודים!

ואני שואלת אותם: אמרו לי, פעמיה של הרוח הזו, מניין היא? ומשיבה לעצמי, יודעת בבירור את התשובה: מדמעות אב ובנו – העוקד והנעקד! רוח הנלחמת בעוז עד היום על קיומה, ומקיימת בעוז את לובשיה.

זה בצד זה דוממים שניהם, הספרים, על שולחן ביתי, ולידם צלחת אוכל עמוסת מעדנים. יהודים...