לב העניין

לב העניינים...

הוא נתן להן פקודה, והן סירבו. כרסום בעוצמה שלו, חשב. שם בדרך, ידע, מישהו תוקע אותו, מין שסתום כזה שסותם לו את הפה. צריך לבדוק, חשב וחשב, מבקש פתרון, מבקש לפתוח ולזרום אליהן. ידע את המקום הסתום, ביקש לצאת ולפתוח את הדרך אבל ידע גם שאינו יכול להיכנס לשם, אין לו כלים לכך. אינו מבין את השפה, אינו יכול לדבר בשפתן. חזר אחורה ושב למקומו, מובס ותשוש. עד שנרדם.

והן, הן ביקשו לבצע, ולא היו מסוגלות, הפקודות שלו היו ברורות להן, אבל לא היה להן כוח לבצען. עליהן להיפגש אתו ובהקדם, כי בינתיים העניינים ממתינים.

קבעו ונתיישבו מולו בחדר אפלולי. והוא מביט בהן בהתנשאות משתקת ואינו מסוגל להעביר אליהן את הפקודות החשובות. והן רועדות ושותקות. מבקשות לעשות ואינן נעות. אנחנו מבינות אך אין בנו רוח, אינך מניע אותנו.

צריך מגשר! צריך מגשר! לחשו בחדר האפל, והפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק. המחשבות שלו נוסקות וצונחות, מבקשות ערוץ לשחרור. צריך לשנות אווירה, לחמם אותה אך כאן, בחדר הזה – הכל אטום. עברו לחדר אחר, פעמי הפשרה נשמעו בקצב הולך ומואץ. פעימות הלב הרטיטו אותו ואותן גם יחד, הנה מתחילה הזרימה ביניהם. נפתח השסתום. העניינים החלו להתחמם, מה שנותר למגשר לעשות הוא רק לשבת ולהמתין. המקום הזה, ידע, כבר עושה את שלו, הוא פותח מסילות אל המגושרים, שהם בדרך כלל אותם הם. הוא מוליכם זה אל זה, מוליך את דם הלב ממנו אליהם. ומהן אליו.

עכשיו אתה מבין? מנופפות לו הידיים. והוא, מוח חסר לב שכמותו, מתחיל סוף סוף לחוש, כן לחוש ממש בתער שכלו, שלא יוכל לבטא את עצמו בלא המגשר. המגשר הזה, לב החיים. הלב. הוא מחויב המציאות, הוא לב העניינים. הוא מניע החיים. בלעדיו – אין חיים. רחמנא לבא בעי.