ידיעה מוקדמת
זה התחיל אצלי ללא אזהרה מוקדמת כשהייתי בן תשע, בכיתה ד'. המורה שלנו, דבורה, החליטה יום אחד לשנות את מקומות הישיבה שלנו. ודווקא בשיעור טבע אותו כל כך אהבתי. היא עשתה זאת בתחילת השיעור, קוראת בשמותיהם של כמה מהילדים ואומרת להם לקום מכיסאותיהם ולעמוד. היא קראה גם בשמו של אילן שישב לידי והוא קם בחוסר רצון, רוטן בשקט, "מה היא רוצה ממני?" ואני שותק, מסתכל על הילדים שעמדו מחכים למוצא פיה. ופתאום ידעתי, פשוט ידעתי למי המורה דבורה תורה לשבת לידי במקומו של אילן. הייתי מבולבל מאד מהידיעה הפתאומית הברורה והחריפה הזאת שלי.
הייתי ילד שמנמן, כך אני רואה היום כשאני מסתכל בתמונות שאמי אספה וסידרה באלבום, אבל אינני זוכר את עצמי ככזה. אני זוכר שלא הייתי כל כך אהוד, ואולי משום כך שמרתי לעצמי את הידיעה המיוחדת הזאת.
בכיתה ישבנו זוגות זוגות ליד השולחנות, והשולחנות היו ערוכים בארבעה טורים ארוכים. המעברים ביניהם היו צרים מאד. לאחר שדבורה סיימה את חילופי המקומות היא החלה בשיעור ובמקומו של אילן ישבה לידי עכשיו נועה. לנועה שיער חלק ושחור, והוא גזוז ישר מאוד וקצר, מותיר את תנוכי אוזניה ואת עורפה הדק והלבן חשופים ועירומים. פניה רחבות ועיניה, אחת תכולה והשנייה חומה. היינו מקניטים אותה על כך ואני זוכר אותה ממוללת ופוכרת את אצבעותיה בעצבנות ובחוסר שקט. אבל היא הייתה תלמידה טובה, חרוצה ושקדנית. עכשיו כשהיא ישבה לידי יכולתי לראות את מחברותיה, מסודרות כל כך, ואת כתב ידה העגול והנקי.
כשחזרתי מבית הספר אחר הצהריים, סיפרתי לאחי הגדול על הידיעה הפתאומית שלי, מחפש הסבר או איזו הבנה. אני זוכר איך הוא נד בראשו ואמר בפסקנות שהבהילה אותי, "תיזהר! אין דבר כזה, תפסיק לחלום!" ואז הסתכל עלי ברחמים גדולים, ליטף את ראשי, והציע לי חצי מהכריך שלו. ולא דיברתי על כך יותר, נוצר את סודי.
והיו פעמים נוספות. בכתה ו', כבר למדנו בחדר אחר, חדר רחב שהשולחנות בו דבקו אחד לשני בשלוש שורות רחבות, כמעט מקיר אל קיר, והלוח לפנינו. אני יושב בתחילתה של השורה האחרונה, בצד, ונועה עדיין יושבת לידי, עדיין ממוללת ופוכרת את אצבעות ידיה בחוסר שקט שאיננו נגמר ועיניה, אחת תכולה ואחת חומה. אני זוכר שרציתי אין ספור פעמים לשאול אותה על עיניה. הייתי סקרן כל כך לדעת עליהן. איך נועה רואה את העולם שמסביבה? הייתי בטוח שהיא רואה הכול אחרת, אבל ולא העזתי לשאול.
נחום, המורה למתמטיקה נכנס לכתה, ואני, מוכה פתאום בידיעה חדה וברורה, רשמתי בהתרגשות, בשצף ובמהירות מספר תרגילים על דף נייר, קיפלתי ונתתי לנועה. היא לא הסתכלה עלי. נשארה ישובה זקופה, וללא אומר יישרה בידה את דף הנייר המקופל, הציצה בו ואחר כך הישירה מבט אל המורה. הוא איש צנום, נחום, ראשו גדול ומקריח ופניו מעין משולש מהופך שמתחיל בסנטר דק וחד שעולה ומתרחב עד למצח גבוה ורחב. הוא פותח עכשיו את תיקו המרופט שפעם היה כנראה בצבע חום והיום הוא דהוי ואפרפר, מוציא מתוכו ערימת ניירות, מסתכל עליהם בחטף ואחר כך עלינו. "ילדים, היום יש בוחן", הוא מודיע, מסתובב אל הלוח ומתחיל לרשום עליו בגיר לבן תרגילים, משוואות ושאלות. נועה מסתכלת אל שני התרגילים הראשונים שנחום המורה כותב על הלוח, ואחר כך בודקת את פיסת הנייר המשורבטת שנתתי לה, ושוב אל הלוח. אינני יודע אם היא הבינה, לא יכולתי לראות את מבטה. היא מתחילה לעבוד, גוחנת אל השולחן פותרת בזריזות את התרגילים בזה אחר זה, ואני אטי ומתמהמה. היא מסיימת עכשיו, מתיישרת מעט עוברת בקפידה על דף התשובות, ואחר כך, בעדינות, מסיטה אותו אלי. המורה נחום משפשף ומוחה ומנער את כפיו פעם ועוד פעם ואבק הגיר, לבן ודקיק, עולה מהן. אני מעתיק מהר את התשובות של נועה אל הדף שלי, אסיר תודה. אני הרי רק את השאלות ידעתי.
גם כאשר אחי הגדול נעלם ליומיים, נעלם מבלי להשאיר עקבות, הכתה אותי הידיעה בפתאומיותה ובכל חריפותה. כשיצאנו מהבית אמי ואני בשעות אחר הצהריים למסע הקניות השבועי הוא עוד היה שם, אחי, וכשחזרנו הוא איננו. לקראת ערב, החלה אמי לטלפן לכל חבריו. למרות שהוזהרתי, חזרתי ואמרתי לה בביטחון רב שהוא השאיר לה פתק, שאני יודע בוודאות שהשאיר לה פתק על השולחן שבמטבח. היא הביטה אל השולחן שעכשיו הוא ריק ונקי וחף מכל סימן, ואחר כך הסתכלה עלי ארוכות בעיניים חרדות כל כך. אינני יודע עד היום אם באותו מבט מבוהל ראיתי את דאגתה לגורלו של אחי, או לי ולמוזרות שלי. "די. מספיק לחלום", אמרה-ציוותה בלחש. רציתי למחות, אני לא חולם. יש דבר כזה. אני פשוט יודע, אבל לא אמרתי מילה, ויצאנו יחד לחפשו. שעות של חיפושים מבוהלים ואמא ממלמלת, "מה הוא לבש בדיוק, תפסיק לחלום ותגיד לי כבר מה הוא לבש", ואני שותק כי אינני זוכר. חזרנו ואחי עדיין איננו. אמא מבולבלת עכשיו, עוברת שוב ושוב בחדרים הקטנים, פותחת וסוגרת ארונות מחפשת בקדחתנות אות וסימן ואני אחריה מנסה לעזור, אבל בתוך תוכי אני רגוע.
את הפתק שאחי השאיר, אימא מצאה שעה קלה אחרי שהוא חזר. פתק לבן מונח על הרצפה בפינה מרוחקת במטבח, לשם נשאו הרוח.
היו עוד פעמים רבות בהן ידעתי, ובכל פעם שידיעה כזאת הייתה מכה בי בכל חריפותה הייתי מתרגש, נבוך ומבולבל מחדש, מחפש לשווא את פשרה.
זה פסק מזמן, אינני יודע בדיוק מתי, אבל מאז אני מאמין שאינני מיוחד כל כך. אני כשאר האדם. אני גר עם משפחתי במושב מבודד מאד, ולעתים רחוקות, כמו היום, אני מגיע אל העיר הגדולה. אני מהלך עכשיו לבדי ללא מטרה והרחובות סואנים סביבי. ואני רואה את דמותי השחוחה, משתקפת מחלון ראווה או מדלת של זכוכית ואני נבהל מעט. ואני עוצם את עיני ונאנח. אולי בכל זאת אוכל עוד פעם אחת לזכות בה, באותה התרגשות נושנה ומיוחדת ולדעת את עתידי.
דצמבר 2003
