סגור. פתוח

ב"ה

כדי להגיע ליעדה, היה עליה לחלוף על פני אחת השכונות הישנות בירושלים, שבדרך כלל נמנעה מלהיכנס אליה, ועתה החליטה להזדרז ולעשות זאת מהר, אף על פי שהזמן לא דחק לה.

כמה שונה המקום שהיא באה ממנו כעת, כמה מכובד, כמה פורח, כמה נקי, כמה עשיר, כמה מהודר, כמה קר...

קר?! הופתעה ממחשבתה והרגישה צינה בגבה שחלפה תוך שנייה. הגבירה צעדיה. הנה היא קרבה והולכת אל כיוון היציאה מהרחוב.

היא ליד שער בית מספר שתיים. נעצרה באחת. משהו מן הריח ההוא הכה בה. אך לא מצא מסילות לליבה. השער שלה נעול. החלה לצעוד שוב אל קצה הרחוב. העיקר לצאת משם, כמה שיותר מהר...  אך הריח הזה החל להעלות עוד ועוד הבזקים מעולמה הישן, האיטה, עד שנעצרה. ספסל העץ המוכר לה כל כך, שנראה כבר דהוי וכאילו מט לנפול העלה בה כל מה שניסתה לברוח ממנו. למה בעצם? היא התיישבה עליו וחזרה שנים אחורה. צלילי האינטרנציונל "עולם ישן עד היסוד נחריבה" התנגנו בה בהיסח הדעת. למה רצתה להחריב עולמה זה? חלחלה בה השאלה וגלי חום הציפו אותה. עצמה עיניה והתמכרה לתחושות הישנות. למה התנכרה להן? כן, עכשיו הבינה. היו בהם חלומות גדולים שנראו תמיד כל כך רחוקים ובלתי מושגים, שרצו תמיד לשאתה הרחק משם, והנה היא עכשיו שם, אחרי מירוץ בלתי נלאה. והיא יושבת כאן, ופורטת אותם אחד לאחד, והם מתמוססים כאילו תולעת הריק ואין אוכלת בהם.

קמה, שינתה כיוון והתייצבה שוב מול שער בית מספר 2. רגש ששכחה, או השכיחה, מזמן, ניעור בה, רגש שלא ממש עמדה על פשרו, החל דופק בשערי לבה, והיא דופקת בשער שמולה, מנסה לפתוח. אינה יודעת מי גר שם עתה, אבל יודעת שיש שם חיים גם אם השער אליהם נראה כה מוזנח ולא מטופח. הדלת חרקה, קול החריקה השיב אותה אל "שפיותה": איך את פותחת שער שאינך מכירה?? אך היא מכירה גם מכירה.

היא פותחת. הדלת ממול נפתחת לרווחה, האוויר החם והמתקתק שעטף אותה לא הותיר בה ספק, שערים נעולים נפתחו. זה של בית מספר שתיים וזה שבתוכה.