סיפורים
סרט(ן) עצוב
טוב, אי אפשר לומר שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון.
היא אפילו קצת עצבנה אותי בהתחלה. כשהיא הגיעה חדשה לביה"ס, רוב הזמן היא הייתה לבד. עד ששני, המלאך הטוב, התחברה אליה. אז קינאתי, מין קינאה כזאת של חברות. התרגלתי ששני היא רק שלי. אבל ויתרתי, אחרת הייתי מפסידה את שני לגמרי.
לאט לאט גיליתי אותה. נהיינו שלישייה שלא ניתנת להפרדה. כולם ידעו שליאל, שני וענבל זה תמיד ביחד.
עלינו יחד לכיתה ד', המשכנו ב-ה' סחבנו עוד קצת וסיימנו יחד גם יסודי.
נסעתי עם המשפחה שלי לחופשה באילת בחופש הגדול שלפני כיתה ז', כשחזרתי הלכתי אליה, היא שכבה במיטה עם חום. היה לי קצת עצוב שכואב לה, וגם קצת עצוב שלא נוכל לשחק היום, הרי גם ככה התגעגעתי אליה. אז ישבתי במיטה לידה וראינו יחד טלוויזיה, סיפרתי לה שראיתי דולפינים, ושטתי ורכבתי על גמל. מדי פעם אימא שלה נכנסה והחליפה לה את המטלית שעל המצח במטלית לחה קרה.
כבר נהיה מאוחר, חזרתי הביתה. למחרת התקשרתי ואמרו לי שהיא עדיין לא מרגישה טוב, היא מאושפזת. לא הלכתי לביה"ח לבקר אותה. רק ביקשתי שימסרו לה החלמה מהירה.
ככה העברנו את השבועיים הבאים שני ואני לבד, בלי ליאל. הלכנו לבריכה, וסתם ישבנו ביחד בחדר או שיחקנו קלאס. ואז היא התקשרה, אמרה שהיא כבר יומיים בבית, וביקשה שנבוא. אז הלכנו, היא הראתה לנו מדבקות שהיא הצליחה לאסוף ולהחליף עם ילדה שהייתה מאושפזת על ידה בבית החולים.
שאלתי אותה, "אבל עכשיו הכול בסדר? למה כל כך הרבה זמן? זה לא היה אמור להיות איזו שפעת שעוברת תוך יומיים שלושה?"
"הבנתי שזה קצת יותר מסובך," היא אמרה, "אני לא בדיוק יודעת מה זה, אבל זה עדיין לא עבר לגמרי." היא שתקה לרגע, ככה גם אנחנו, רק מהנהנות. "אבל אל תדאגו, זה לא מידבק." צחקנו.
חזרנו ללימודים, למעשה אנחנו כבר בחטיבה התחתונה. תלמידים חדשים, מורים חדשים, הכול חדש ומוזר. ליאל ישבה לידי, ושני ישבה בשולחן שהצמדנו אלינו, ביחד עם שחר, ילדה מביה"ס רבין.
אחרי טקס פתיחת השנה חזרנו לשיעור חברה בכיתה, ליאל הרגישה לא טוב, היא החווירה ויצאה מהכיתה. הרמתי את עצמי כדי לקום אחריה לשירותים, והמורה אמרה "זה בסדר, אל תצאי אחריה."
היא לא נראתה מופתעת, וגם לא יצאה אחריה. חשבתי לעצמי, אני שונאת את המורה הזאת כרגע.
אחרי כמה דקות ליאל חזרה לכיתה, כתבתי לה בפתק "מה קרה לך? =\ נרגעת קצת?"
היא החזירה לי "כה, פחות או יותר. אני יספר לך אחר כך."
בסוף השיעור היא ביקשה שאבוא אליה בערב, ואיכשהו שכחתי מזה שהיא צריכה לספר לי מה בדיוק קרה לה, כי היא כבר הרגישה טוב יותר.
אז הלכתי אליה בצהריים, ראינו סרטים בVOD , ואז נכנסנו לחדר שלה.
"טוב, ראית שלא הרגשתי טוב היום... המורה רונית יודעת כבר למה והכול.. ביקשתי ממנה לפני כן שלא תספר לאף אחד אם קורה משהו..."
"אני לא מבינה, איך היא ידעה שלא תרגישי טוב? מה זאת אומרת, נהייתה נביאה או משהו כזה?"
היא הגבירה את הקול כאילו ניסתה לכבוש איזשהו גל דמעות שרצה לצאת מהגרון, אבל במקום זה יצא לה קיא שעשה שלולית באמצע החדר. היא קראה לאימא שלה ובכתה בכי כזה של ייאוש.
הבנתי עוד פחות מקודם מה קורה כאן.
כשהיא יצאה מהמקלחת, אמרתי לה "התחלת לספר משהו, ואז קרה את הבלגן. מה קרה? נו!"
"ענבל, אני חולת סרטן"
העברתי ימים שלמים בניסיון להבין מה זה באמת אומר, שהחברה הכי טובה שלי חולה בסרטן. מה זה בכלל הסרטן הזה. בטוח יש פה טעות, "בסוף תמיד טוב", ככה אומרים- אז האמנתי.
היא המשיכה לצאת משיעורים בפתאומיות, לא הגיעה לביה"ס כי הייתה בטיפולים או שכאב לה מדי. ואני התנהגתי איך שהייתי אמורה להתנהג, אבל לא באמת עיכלתי. לא באמת ישבתי ובכיתי על זה מתוך קליטה, אלא כי הבנתי שזה לא משהו חיובי, שמכאיב לחברה שלי.
בנובמבר היא הייתה אמורה לחגוג בת מצווה, אבל היא נפטרה באוקטובר. כל יום אני כותבת לה מכתב, לפעמים אני סתם כותבת לה איך עבר לי היום בלעדיה ולפעמים שאנחנו מתגעגעות אליה, ושתחזור כבר. למזכרת לקחתי את שאריות השיער שנשר לה בתוך שקית, גזרתי חתיכה משלי וערבבתי בפנים.
אימא שלי אמרה לי שהחודש הוא חודש מודעות לסרטן, אז אני חושבת עלייך קצת יותר, ומתגעגעת כמו תמיד.
בהזדמנות זאת, תבקשי מה' שיהרוג את כל הסרטנים, כמו זה שהרג אותך, וכמו זה שאוכל אותי מבפנים.
|
