שלום לכולכם,
בשבועיים האחרונים נחשפנו לסערה בעולם המשפט, עקב הערה של שופט לגבי ילדה שנאנסה על ידי אביה מגיל 6 עד 18, שבה נאמר כי"ייתכן שכילדה נהנתה מאינוסה ועל-כן לא התלוננה אלא לאחר שהתארסה". העניין הגיעה לתקשורת אחרי ששתי השופטות שישבו עם השופט בדין התנגדו לפסקה וטענו שפורסמה בהכרעת הדין למרות שהשופט הבטיח להן שההערה תימחק.
בנושא זה יש מספר שאלות נכבדות שראוי לדון בהן, דוגמת אחריותו של השופט להערה שכזו, אחריותן של השופטות האחרות לקריאת הנייר עליו הן חותמות, אחריותו של השופט לעמוד במה שהבטיח לקולגות היושבות עמו בדין, אבל בשאלות אלה כבר דנה התקשורת לא מעט בשבועיים הללו.
היום הודיעה רשות בתי המשפט כי ההערה של השופט אמינוף היא הערה אומללה אך אין לצאת נגדו בחריפות שכזו בגינה. השופט אמינוף, לטענתם, נהג יותר ביושר ובדין מאשר שתי השופטות האחרות, היות וחיכה בסבלנות שהמערכת תדון בבעיה מבפנים ולא רץ עם הסיפור ישר לתקשורת.
למרות הנאמר ישנה סוגיה אחרת שעולה מהתוך הסיפור כולו והיא קשורה לצורך של השופט לפסוק בהרבה מאוד מקרים בנושאים שבהם, באופן אישי, אין לו אפילו מושג קלוש.
חלק מהבעיה נפתר בעובדה שיש בתי משפט שונים שמתמחים בתחומים שונים. בדרך זו, גם אם השופטים לא לומדים מפורשות את התחומים בהם הם יושבים בדין, לפחות מתוך הניסיון שהם צוברים, ניתן להניח שהם לומדים ושהתמחותם עולה. ולמרות זאת הנה אנחנו עדים למקרה שבו שופט גילה חוסר הבנה מזעזע ואלמנטארי לתופעות שמלוות את הנפגעים/עות מגילוי עריות.
1. מה דעתכם, האם שופטים יכולים לדון בכל נושא שבעולם, גם אם אין להם מושג ירוק בנושא?
2. מה ניתן לעשות כדי למנוע מעידה כמו זו של השופט אמינוף?
----------------------------------------------------------------------
להלן מצורפים קטעי אינפורמציה רלוונטיים לנושא:
-----------------------------------------------------------------------
1.
ברק ישקול הדחת סגן נשיא המחוזי בנצרת
שתי שופטות טוענות כי השופט אמינוף התחייב להסיר מהכרעת הדין את ההשערה כי לנאנסת נעמו מעשי אביה
נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ישקול להדיח מתפקידו את השופט אהרן אמינוף, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. זאת לאחר שהתברר שאמינוף כלל בפסקי דינו של האב שהורשע באונס בתו המאומצת את המשפט "ייתכן שלמתלוננת נעמו מעשי הנאשם והיא חפצה בהם" - אף שסוכם קודם לכן בינו לבין שתי השופטות האחרות בהרכב, נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי שמשפט זה יושמט מהנוסח הסופי של פסק הדין.
מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי, פנו אתמול (ראשון) למנהל בתי המשפט, בעז אוקון, בדרישה לערוך "בירור" לשופט אהרן אמינוף, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. השופט אמינוף כלל בפסק דין של אב שהורשע באונס בתו המאומצת במשך 12 שנים את המשפט "ייתכן שלמתלוננת נעמו מעשי הנאשם והיא חפצה בהם", בניגוד לדעת השופטות, שהיו חתומות גם הן על פסק הדין.
"שתינו קראנו את הטיוטה", כתבו השתיים, "ונדהמנו למקרא הפיסקה שנכתבה על-ידו. עוד בטרם ניתנה הכרעת הדין, בדיון הפנימי שנערך בין חברי ההרכב, הבענו שתינו, כל אחת בנפרד, את הסתייגותנו מהפסקה ודרשנו מחיקתה כתנאי להצטרפותנו להכרעת הדין שניתנה על ידו. בסוף הדיון סוכם עם השופט אמינוף כי הפיסקה הנ"ל תימחק על ידו מהכרעת הדין".
השתיים חתמו על פסק הדין הסופי, לדבריהן, מאחר שהיו בטוחות שהפיסקה הבעייתית נמחקה, ואולם בהמשך גילו כי אמינוף כלל אותה גם בגירסה הסופית. "הפיסקה הזו נכללה בפסק הדין שלא על דעתנו", כתבו מוניץ ודה-ליאו לוי, "לא בידיעתנו והיא נוגדת את השקפתנו המשפטית".
ארגונים חברתיים דרשו בסוף השבוע את התפטרותם או הדחתם של שלושה שופטים. כמו כן, באורח נדיר ביקשה פרקליטות המדינה מבית המשפט העליון להסתייג מדברי השופטים. הפרקליטות גם עירערה על העונש שקיבל האב - 16 שנה, במקום 20 או יותר שמאפשר החוק במקרים כאלה.
האב הורשע בכך שאנס וביצע מעשים מגונים בבתו החורגת פעמיים בשבוע או יותר מאז שהיתה בת שש ועד שהגיעה לגיל 18. הנערה התלוננה במשטרה רק אחרי שסיפרה על הזוועה לגבר שאליו שודכה. "ייתכן שבמשך השנים, משהיתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן היא לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר אירוסיה, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא אינה בתולה", נכתב בפסק הדין לפני חודש.
בפנייתו בשבוע שעבר לבית המשפט העליון ביקש המשנה לפרקליט המדינה, יהושע למברגר, שהשופטים יביעו הסתייגות מהדברים כדי לתקן "את העוול הנורא שנגרם למתלוננת". בפרקליטות סיפרו כי התביישו להעביר למתלוננת את הכרעת הדין של השופטים, והביעו חשש שפרסום הדברים ירתיע נערות ונשים אחרות מלהתלונן על תקיפה מינית וגילוי עריות.
האמירות הקשות של השופטים, שנחשפו ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", עוררו זעם גם בקרב ארגונים חברתיים. יו"ר נעמ"ת, עו"ד טליה לבני, קראה לשופטים להתפטר. "לא נאפשר את המשך כהונתם לאחר התבטאויות שערורייתיות אלו", אמרה. לדברי לבני, לא רק שדברי השופטים ירתיעו נשים מלהתלונן, "הציבור עלול לאבד אמון במערכת המשפט אם לא יוקעו השופטים על ידי המערכת המשפטית". בנעמ"ת אמרו, שאם לא יינקטו צעדים נגד השופטים, יוביל הארגון הפגנות מחאה.
מנכ"ל המועצה לשלום הילד ד"ר יצחק קדמן קרא לנציבות קבילות השופטים, להנהלת בתי המשפט ולנשיא בית המשפט העליון לנקוט צעדים חמורים נגד השופטים, "שברגע של שיבוש דעת" כתבו את אשר כתבו. "מדובר בטמטום מרושע הנובע מחוסר הבנה בסיסי של מהות יחסי הניצול בגילוי עריות, שאינם אלא רצח נפש מתמשך. אסור להשאיר את החרפה הזו בכתובים, משום שיש בה משום הכפשה והוצאת דיבה על כל הילדים והילדות נפגעי גילוי עריות וניצול מיני, וסכנה של ממש שירתיעו ילדים ומתבגרים להתלונן בעתיד על מעשים אלה". קדמן גם הצטרף לדרישת הפרקליטות להחמיר בעונשו של האב המתעלל.
פרקליטת מחוז ת"א (לשעבר) מרים רוזנטל: "השופטים נתנו אינטרפרטציות שלא היו צריכות להיות ופגעו בנפש פגועה בצורה בלתי רגילה, מדובר בילדה מאומצת שרק עצם האימוץ ועצם התלות של הילד המאומץ בהורה המאמץ שלו יש לו קושי כפול ומכופל מילד ביולוגי שגם ככה קשה לו להתלונן אם קורים כאלו דברים. לבוא ולומר כאלה דברים?".
רונזטל, הוסיפה וציינה, כי "זה פשוט חוסר הבנה אלמנטארי בנפש האדם, המצאות שאין להם שום מקום בפס"ד, הגיגים שאיני יודעת מהיכן השופטים הוגים אותם".
רוזנטל, הביעה תקוה כי בית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה. "עניינים של הנאה מאונס לא היו כתובים בשום פסק דין מעולם, השערות סומרות. בא לי לבכות אני מאוד מקווה ובטוחה שהעליון שידון בנושא הזה יתייחס לזה בצורה חד-משמעית", אמרה רוזנטל.
עו"ד טליה לבני, יו"ר נעמ"ת, הצטרפה לביקורת החריפה על השופטים. "זו אמירה שערורייתית. כל השופטים הללו צריכים להתפטר מתפקידם", אמרה לבני והוסיפה, כי "לא ייתכן ששופטים יגלו כל כך הרבה חוסר רגישות, חוסר הבנה וחוסר ידע".
לבני: "החוק האריך את תקופת ההתיישנות על מקרים של גילוי עריות עד גיל 38, כיוון שרק כאשר אותן ילדות שנפגעו יהיו מסוגלות להתמודד עם הפגיעה, ולעיתים זה רק כאשר הם נעשות אמהות, הן תעזנה להתלונן. באים כאן שלושה שופטים בעזות מצח ובמחי יד מחזירים אותנו 40 שנה אחורה".
הפרשן המשפטי של קול ישראל, משה נגבי, היה בוטה עוד יותר. בשיחה ברשת ב' קרא נגבי להדיח את השופטים. "אני מסכים שהשופטים לא יכולים להמשיך ולכהן בבית המשפט", אמר נגבי. "אם השופטים לא יתפטרו הרי ששר המשפטים צריך לכנס את הוועדה למינוי שופטים ולהדיחם לאור אי התאמה".
נגבי, אף השווה את הפרשה, לפרשת זיוף הפרוטוקולים בידי השופטת הילה כהן. "לאחרונה היתה פרשת השופטת הילה כהן שהמציאה פרוטוקולים לדיונים שלא התקיימו, זו פרשה הרבה יותר מינורית ונקטו נגדה הליך של הדחה. כאן מדובר באטימות, גסות לב מעין כמוה. ממש התבהמות של מערכת המשפט".
-----------------------------------------------------------------------
2.
ההנאה אליה התייחס השופט קשורה לאחד ממנגנוני ההגנה האופייניים לנפגעי/עות גילוי עריות- הדיסוציאציה- הניתוק.
הניתוק הוא כפול:
ראשית, הילד חווה את המתעלל כשתי דמויות נפרדות- רעה וטובה. הילד חייב להפעיל מנגנון כזה מפני מצד אחד האדם הזה מתעלל בו, אבל מצד שני זה אדם שהילד תלוי בו לצורך הישרדות. זוהי הדמות שנותנת לו מזון ומחסה והגנה. אין לו מישהו אחר שיאהב אותו ויגן עליו. ואז, כשההתעללות מסתיימת- לאן ילך הילד? אין לו לאן!!! לכן בזמן ההתעללות המתעלל נחווה כדמות אחת ובכל שאר הזמן הוא נחווה כמישהו ממש אחר.
בנוסף הילד מנתק את עצמו בזמן ההתעללות מרגשותיו הממשיים, ממש נועל אותן בכספת. לפעמים הוא מנתק את הגוף- שחווה את ההתעללות מהנפש. בהתעללות מינית זה ממש הכרחי, דווקא בגלל שבאקט מיני הילד חווה תגובות פיזיולוגיות של הנאה. זה לא משהו רצוני, זו תגובה פיזיולוגית, אבל מכיוון שזה בעצם סוג של אונס, ומכיוון שהילד יודע שמה שנעשה הוא "לא בסדר" (בעיקר כשנאמר לו לשמור את זה בסוד, הרי ילדים לא טיפשים, יש להם אנטנות חברתיות מפותחות מאוד...) הוא חייב לנעול את החלק ה"נהנה" מהחלק שהוא תופס אותו כעצמי האמיתי שלו. זו דרך להתמודד עם רגשות האשמה. כאילו איזה חלק שלו חווה הנאה, אבל זה לא האני האמיתי שלו. זה איזה חלק צדדי ולא חשוב.
להלן קטע מתוך שיתוף של מטפלת שחוותה בילדותה גילוי עריות בידי אביה. היא מתייחסת למנגנון ההגנה המכונה דיסוציאציה- ניתוק.
"ההנאה מהקרבה המינית ושיתוף הפעולה עם המתעלל הינם מקור בלתי נדלה לרגשי אשמה בבגרות, ברגע שנקלטת משמעותם האמיתית של הדברים. נזקקתי לעשר שנות טיפול כדי להגיע ליכולת להביט לכם (ולעצמי) בעיניים ולהגיד: נהניתי, רציתי, חיכיתי לו שיבוא לקחת אותי מהגן לאמבטיה. עשר שנים כדי להסיר מעצמי את האחריות למה שעשה לי, כדי להפסיק להאשים את עצמי בפתיינות או בשיתוף פעולה. מניסיוני ומהיכרותי עם נפגעות רבות אחרות, אין לי ספק שרגשי האשמה קיימים ומקבלים ביטוי כזה או אחר אצל כל מי שהיה קורבן לתקיפה מינית מתמשכת בילדות. עלינו המטפלים להיות ערים לנקודה זו. לא כאן המקום להיכנס לדוגמאות ולפירוט יתר, אבל למרות זאת ברצוני להביא דוגמא אחת מני רבות בהן נתקלתי, דוגמא קטנה אבל גדולה- אפילו ענקית למי שהיה שם: מטפלת שלמדה וקראה והתמחתה, ויודעת שבמקרים רבים הילד הקורבן חווה הנאה פיזית מהמגע המיני עם אביו, דודו או אמו, ושגופו מגיב בהתאם. בשלב די ראשוני של הטיפול היא שאלה/קבעה: "נהנית כשהיית איתו?". אין ספק שזה נושא שחייבים להתמודד איתו בטיפול- לעבוד על רגשי האשמה והעיוותים הקוגניטיביים וכו', אבל כשהמשפט נזרק ככה לאוויר על ידי המטפלת, בזמן שהיא בחרה, באופן בו הביעה אותו בפני מטופלת שעדיין לא הייתה בשלב להתמודדות רגשית כה מורכבת- זה מהלך הרסני במידה שלא תשוער."
מתוך סיפורה האישי של מטפלת שעברה בילדותה גילוי עריות
כל הזכויות שמורות לאתר "מקום"
http://www.macom.org.il/child_sexual_trauma.asp
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
3.
לפניכם קטע מתוך הודעה שנשלחה לפני כשלוש שנים לפורום נפגעי/עות גילוי עריות של אתר "מקום":
"...בא לי לצרוח!!!
שכל העולם ישמע.
שמישהו יעשה משהו!!!
אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.
כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה,
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.
ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול.
והכי גרוע- כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם, כולל אנחנו.
אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד...
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות:
מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה.
בינתיים זה לא קורה".
כל הזכויות שמורות לאתר "מקום" - http://www.macom.org.il/
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
4.
לילדים ששברו אותם...
by Elia Wise
לילדים ששברו אותם
קשה מאוד ההחלמה...
על הכאב שלנו כמעט ולא מדברים
ואנחנו מסתירים את האמת מחברים...
הורים שלנו אמרו לנו שהם אוהבים אותנו
אבל לא התנהגו ככה
הם שברו לנו את הלב
וגנבו לנו את ההערכה שלנו את עצמנו
עם הדברים שהם אמרו לנו.
רצינו שהם יאהבו אותנו,
לא ידענו מה עשינו
שגרם להם לצעוק עלינו
ולהכות אותנו
ולקוות שבכלל לא היינו הילדים להם.
הם היכו אותנו וצעקו עלינו
והאשימו אותנו בחיים שלהם,
או החזיקו אותנו בידיים שלהם, קרוב קרוב,
ואמרו לנו שקרים מבלבלים,
על כמה שהם באמת אוהבים אותנו,
אפילו שהיינו רעים
ואיך זו אשמתנו שהם הכו אותנו,
אשמתנו שהצלחנו להרגיז אותם.
כשהבוקר רק התחיל
לפעמים רצינו שהוא כבר ייגמר,
וכשהכאב המשיך לבוא
למדנו להעמיד פנים
שאנחנו בסדר,
ושגם הם,
ושזה היה רק עוד אחד מהימים האלה...
ומחר נהיה חברים.
היינו חייבים להאמין שנהיה
כי לא היה לנו מקום אחר להיות בו.
כל יום שאנחנו העמדנו פנים
החלפנו את המציאות
בשקרים, בחלומות,
בתכנונים אלימים,
מחפשים אחר הכבוד שלנו,
עד שהשקרים
נהיו גדולים יותר מהאמת,
ואנחנו איבדנו את עצמנו באמת באמת.
הגוף שלנו ננטש.
בלי שום מקום בטוח להתחבא בו.
למדנו לעצור,
ולא לשמוע, ולא להרגיש מה שהם עשו לנו.
ניסינו כל-כך שהם יאהבו אותנו
עד ששנאנו את עצמנו בפנים
ולא יכולנו לראות איזו דרך, איך לצאת מזה.
וקיווינו שהם ימותו.
הפחדנו את עצמנו שחשבנו ככה,
פחדנו כשידענו
שאנחנו מתנהגים בדיוק כמוהם,
ואפילו שאולי נהיה ככה גם כשנהיה גדולים.
להיות חצי הדרך למבוגר
לכוד בתוך הכאב שלהם...
לאבד בכל יום מחדש את הכל,
בלי אף מציל, ולדעת שהכל יחזור על עצמו
כמו פזמון חוזר.
לחשוב איך זה בכלל אפשרי
שאלוהים שכח ממני בכלל,
הילד שהיה כל כך שווה
לפני שכל הבלגן התחיל.
לספור על האצבעות
כמה זמן עוד נשאר,
עד שנהיה גדולים מספיק
בשביל לעזוב את העינוי
ולשרוד מחוץ לבית.
ולגלות שזה עוד המון זמן,
יותר משאפשר לספור,
יותר משאפשר להחזיק מעמד.
זו המציאות שחיינו בה
וידענו שזה לא פייר.
אנחנו שגדלנו שבורים,
איך שהוא, אנחנו מחוץ לזמן.
נלחמים לתקן את הילדות שלנו.
כשהחברים שלנו, דווקא בתקופה הכי טובה שלהם,
מוצאים אהבה,
מרוצים,
אנחנו עדיין מנסים לזכור
מי אנחנו בכלל
ושזה שאנחנו חיים, זה כבר המון.
חלקנו מחלימים,
חלקנו גונבים,
ורבים מאיתנו מעבירים את הכעס הלאה.
חלק מתמכרים לסמים ולדברים אחרים,
וחלק דווקא מנסים להיות שייכים.
אבל כולנו מקווים
שהעבר לא ישלוט בנו לעוד הרבה זמן.
יש המון עבודה בלחפור, עמוק פנימה,
למצוא את הילדות שקבורה,
לנסות לאהוב את הכאב השנוא,
ולהרגיש שוב את התמימות.
יש שם איש של סליחות,
בדמותו של מלאך, עם כנפיים,
שכשנזכרים בכל האנשים
שפגעו בנו בילדותנו,
ולימדו אותנו להמעיט בעצמנו,
שרצו שנחפש ונבין אותם- הגדולים,
ואיך שהכאב שלהם הפך לשלנו,
הוא האיש שעוזר לנו לטפס
על ההר שנקרא בית.
המסע הוא לא כל כך לבד.
לפחות לא כמו שהיה כשהיינו קטנים...
הרבה מאיתנו חזקים מספיק עכשיו
להתחיל לצמוח ולגדול,
אבל בזמן שאנחנו מטפסים
גבוה על ההר,
אנחנו צריכים כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל,
כדי שנוכל להתמודד עם האיש המבוגר שהיינו
וכל מה שאנחנו לא.
אז כשאתה רואה אותנו
מתעייפים מהטיפוס היומיומי שלנו...
כשאנחנו מוצאים טעויות
בתוך המאמצים שלך לעזור,
מתייחסים לפגם פצפון
כמו לפשע ענקי...
כשאתה רואה אותנו ממהרים להתגונן,
מתאמצים לשלוט,
מתכננים תוכניות עם מטרות לא הגיוניות בכלל,
ממהרים ישר לתוך קונפליקט,
ונלחמים עד לסוף המר,
תזכור...
אנחנו עושים זאת כי אנחנו חושבים שאם ננצח
אז זה אומר שלא נפגע יותר, לעולם.
כשאנחנו נוטשים את המחשבות שלנו,
את ההרגשות שלנו,
כדי להיות מה שאנחנו חושבים שאתה רוצה מאיתנו,
או מסתכלים על בעיות שלנו
ורוצים להאשים אותך בהם...
כשהחיים קוראים לנו להתחלות חדשות
ואנחנו מפחדים שהן מראש אבודות עבורנו
תזכור...
אמון פגוע זה כמו ברך פגועה,
מאוד מאוד קשה לכופף.
בבקשה תזכור את זה,
כשאנחנו מאבדים את הכוחות שלנו.
תגיד לנו את האמת
ותהיה חבר שלנו.
כי לילדים ששברו אותם
קשה מאוד החלמה.
מתוך האתר http://www.stardrift.net/survivor/for.html
תורגם על ידי דניאל מאתר "מקום"
כל הזכויות שמורות לאתר "מקום" - http://www.macom.org.il/
