"אמילי".."אמילי".."חכי, את לא מבינה".
"אני לא מעוניינת לשמוע, אמרת לי מספיק." היא מחתה את דמעתה והמשיכה ללכת בגשם שהחל לרדת לפתע באמצע יום בהיר שהיה אופייני מאוד להופיע מדי פעם בעיר הולדתה.
"אמילי" התנשף בפניה "חכי, יש לי דבר אחד להגיד לך ואחר כך אם את תרצי ללכת אניח לך לנפשך" אמילי עצרה "כן?" ענתה באצילות והביטה למטה בכעס כשאמרה זאת בשביל להראות לו את אשר על לבה.
"אמילי, הקשיבי, את זוכרת את שני העגילים שנתתי לך ביום הולדתך ה-7?"
"אני זוכרת" השיבה והרימה את מבטה אל אביה.
"אז תקשיבי, חכי, את צריכה לדעת דבר חשוב לגבי אותם העגילים.
הם היו.. הם היו שייכים לאמך המנוחה."
"הא?" אמילי נדהמה.
"כן, היא ביקשה לתת אותם לך יום לפני מותה כשאת היית רק בת שנתיים ועוד היו צריכות נשות הכפר להניק אותך.."
אמילי החלה לבכות כששמעה זאת כי ידעה בלבה שעשתה טעות כמעט בלתי נסלחת.
ובמשך שלושת הימים שבאו אחרי היום שבו היא רבה עם אביה היא החליטה לערוך חיפושים אחרי אותה האישה שֶ-לָה היא מכרה את העגילים של אמה.
"איך יכולתי לעשות זאת?" כעסה על עצמה.
היא עברה מבית לבית ותיארה את סוג העגילים שהיא מחפשת- "אני מחפשת שני עגילים מעוגלים בצבע טורקיז שבמרכזם מצויר פרח זהוב".
היום הראשון עבר ללא הצלחה. גם ביום השני אמילי לא הצליחה למצוא את האישה שהיא מחפשת יותר מכל.
ביום השלישי צץ למוחה רעיון. כיוון שהיא נהגה לעבוד בבית דפוס ישן שבו היו מדפיסים כרזות ומודעות בשביל בעלי העסק הייתה לה הזדמנות לפרסם מודעה שבה תהיה פירוט על העגילים וכמובן פרס מובטח למי שיביא לה אותם-הפרס: ארוחה חמה לצד כמה לירות שטרלינג.
אחרי שהיא הדפיסה את ארבעת הדפים היא הלכה למרכז העיירה והדביקה אותם במקומות הכי הומים וכמובן שלא שכחה לציין את שמה וכתובתה.
כיוון שהיא פירסמה אותם ביום שבת הייתה בלבה תקווה שיענו לה במהירות כי רוב תושבי עיירתה היו יוצאים בימי שבת בשביל לערוך קניות או סתם בשביל לבלות בבתי קפה.
יום ראשון הגיע. כמעט שאמילי לא הצליחה לישון לילה קודם בגלל מחשבותיה.
"בוקר טוב חמודה" אמילי פנתה לבתה בשביל להעיר אותה.
"בוקר טוב אמא" ענתה שרה הקטנה "הולכים היום לכנסיה, אמא?" אמילי ענתה שכן ושתיהן החלו להתכונן ליציאה.
בדיוק לפני היציאה כשידה של אמילי נגעה בספר השירים שהיא נהגה לקחת איתה בימי ראשון לכנסיה היא שמעה מן נקישה רופפת בדלת של ביתה.
היא נגשה הכי מהר שהיא יכלה ופתחה את הדלת בהתרגשות ובציפייה כי היא תפגוש את האישה שהיא מחפשת.
כשהיא פתחה וראתה מי עומד שם היא מעט התאכזבה כי זה היה גבר ולא אישה.
"כן, במה אוכל לעזור לך אדוני?" היא שאלה בנימוס.
האדון השיב- "אני מחפש את אמילי, בתה של ג'ונת'ן הנגר?" היא כיווצה את גבותיה משום שהיא לא ידעה כלל מי הוא והשיבה שזו היא.
"אני באתי לכאן בקשר למודעתך שפרסמת במרכז העיירה." אמר הזר שניצב לפניה. "כן?" הקשיבה אמילי.
"אולי אין לי את העגילים שאת מחפשת אבל אני בעצמי מוכר עגילים ורציתי לעניין אותך במגוון עגילים חדשים שהבאתי מהודו לפני כמה ימים."
אמילי הזמינה אותו לביתה, הגישה לו תה וחשבה לעצמה אם האיש הזה הגיע עד אליה הביתה ולה הייתה כוונה ללכת לכנסיה כנראה שהיא תלמד ממנו היום דבר חשוב. שום דבר אינו קורה סתם כך.
היא ישבה לצדו ועיינה במגוון העגילים שהיו לו תוך כדי ששניהם שתו את התה עם העוגיות הטריות שהיא אפתה לפנות בוקר כשהיא לא הצליחה להירדם.
"אתה לא אמרת לי את שמך" אמילי התחילה לשוחח איתו.
"אהה נכון, איך שכחתי." האדון קם והציג את עצמו בכבוד למרות שהוא לבש את הבגדים הכי פשוטים שמוכרים ברחבי לונדון.
"אז מה את אומרת, תרצי זוג עגילים?" שאל את אמילי.
אמילי שאלה איזה זוג עולה הכי פחות והוא השיב שכולם באותו המחיר חוץ מזוג אחד שהוא קיבל מאישה אחת ואף אחד לא קנה אותו וציין כי הוא נושא עימו את הזוג הזה יותר מ10 שנים.
"אני יכולה לראות אותו?" שאלה אמילי.
הוא הכניס ידו לכיס חולצתו שהייתה עשויה מבד כותנה טהור והוציא זוג עגילי פנינה בצבע לבן.
"איזה יופי" התפעלה אמילי.
"וכמה אלו עולים?" הפנתה אליו את השאלה.
הוא השיב שלאחר 10 שנים שהעגילים היו איתו הוא נקשר אליהם...
"אין להם מחיר" כך הוסיף והכניס אותם בחזרה אל כיסו הימני.
אחרי שתיקה של כ40 שניות (אצל אמילי זה הרגיש כנצח) הוא אמר שהוא ימשיך להסתובב בין הבתים ולהראות להם את העגילים שהביא מהודו.
אמילי חייכה ברוך והשיבה שהיה לה העונג לפגוש אותו ולראות את סחורתו.
הדלת נטרקה.
אמילי הרימה את מבטה אל השעון הגדול שהיה תלוי על קיר המטבח וראתה כי כבר מאוחר ללכת לכנסיה.
"אמא, מי זה היה?" ניגשה שרה הקטנה.
"זה היה סוחר עגילים" השיבה אמילי והרימה אותה אל חיקה והתחילה לשיר לה את השיר שהיא (אמילי) הכי אוהבת מבין שירי הכנסייה וחשבה לעצמה שגם אם היא לא נמצאת שם בגופה היא יכולה להרגיש את הרוחניות זורמת בתוך תוכה (בתוך ביתה).
"אמא" שרה פנתה לאמה כשבדיוק סיימה את הבית השני והסתכלה עליה.
"למה ירדה לך דמעה?" היא שאלה.
ולבה של אמילי התהפך כי אף פעם עד היום הזה לא הראתה את חולשתה בפני בתה הקטנה בת ה 10.
"כי אני מתגעגעת לאבא, הוא היה כל כך מיוחד." השיבה אמילי דרך שפת הסימנים...שרה הקטנה נולדה חירשת ואמילי שריחמה עליה כל כך לא הייתה מראה לה את הדמעות שלה בשביל לא להעציב אותה...
לאחר ששרה חשבה קצת על מה שאמה אמרה לה היא סימנה בידיה העדינות "אמא, את לא חושבת שאם אבא היה כל כך מיוחד כאן, בגן עדן הוא יהיה עוד יותר" דמעותיה של אמילי החלו להציף אותה.. עד הסוף. ושם היא חשבה שכנראה הגיע הזמן לכך שהיא צריכה להפגין רגשות בפני בתה גם אם זה קשה לה.
ביום שני, אמילי קמה בתחושה מוזרה כאילו היום היא צריכה לעשות משהו, אך היא לא ידעה בדיוק מה זה.
היא אמרה לעצמה בשקט- "אני אקח בצורה חיובית את מה שקרה עם אבא, בטוח שמה מצוי הפתרון."
היא התחילה לחקור את משמעות העגילים ובואו של האיש אשר הגיע אליה בעקבות המודעה שלה.
"בטוח יש לכל הדברים האלה משמעות", "אולי אמא רוצה להגיד לי משהו דרך העגילים, הרי אומרים שכל מה שקורה, קורה לטובה."
וכך אמילי התחילה לרדת לפרטי פרטים בקשר לאותם העגילים.
"העגילים הם בצבע טורקיז שבתוכם יש פרח בצבע זהב, הצבעים האלה מופיעים לי בדיוק בטבעת הנישואין שלי, מוזר"...
"העגילים הם בעצם זוג, הם שניים"...
"והמודעה משכה אליי גבר לבוש לבן..בגד לבן. שהוא שמר את אותם העגילים המיוחדים במשך 10 שנים, מספר השנים שהייתי נשואה לג'ו וזהו הגיל של שרה גם"....
"העגילים הם תכשיט שמיועד לשתי האוזניים..אולי זה קשור להקשבה שלי..אולי אני צריכה להיות יותר קשובה לשרה..מה היא צריכה יותר מכל?" שאלה את עצמה והמילה "אבא" היכתה בה בחוזקה באותו הרגע.
כל המחשבות האלה ועוד הרבה התרוצצו לה בראש עד שהמילה "חתונה" צבטה את ליבה.
"להתחתן שוב?" אמרה בקול והוציאה אנחה. המחשבה המפחידה פשוט יצאה החוצה אחרי 7 שנים שלא העיזה בכלל לחשוב עליה.
היה לה קשה, כל פעם שזה היה עולה הרגישה כאילו בגדה בג'ו. פעם אחר פעם.
ועכשיו.
כשהילדה גדלה היא לא יכלה להרשות לעצמה לבחור את עצמה.
"לא, פשוט לא" היא חשבה, "אני נותנת הכל בשביל הילדה גם אם זה אומר שאני אתחתן.. שוב.. בפעם השנייה".
