אור

אני יושב בחדרי.
הקירות גובהים בקדרותם.
שמש אפלה מקבצת,
מחדירה, קרני אורה כהים,
מבעד לתריסים המוגפים.

התמונה שעל הקיר,
מביטה בעיוורונה.
בצבעים הניתזים בעזות מכחול,
צובעים את הרקיעים, בסגולים,
המשחקים באפורים ובכחולים

עם העבים הלבנים.

ים של שיבולי קמה, קופא,

ברוח הנושבת בסערה,

ומפריחה אל שמים אפלים
חמנייה צהובה, ומאירה.          

אז בא הלילה ושוב בא היום

מחזור חיים שלם, בתוך האפלה.
אני חי, אני מת, אני מרגיש, אני חווה,

אני יוצר. פורש ידי אל המשב,
מתרומם ועף,
אל הקדרות אותה אני זוכר,
כדי להצית בה לפיד של אש,
מתוך ליבי.