חזרה ליצירות
סיפורים

ליילה

דגה | (19/11/2010 10:57) | 75 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
 
ליילה
 
לַיְילָה בדואית וכמעט בת 14,
מתוקה מתחת לגלבייה השחורה, הרקומה בשלל צבעי הַמִּדְבָּר.
בעיניה הגדולות הירוק, משובץ כאבני יהלום, מלוטשות בתוך החום.
הבזיקו בכל פעם שפגשה את משפחתי, במיוחד את אחי הבכור והוא רק בן 16..
אני הייתי צעירה ממנה, בת 7.
בעת משחק עם הרעלות, אצלה, באוהל הענק, לַיְילָה משכה לי באוזן -
שׁוּ הָדָא, מה זה? מַאפִישׁ, אין חורים..
ורצה לחמם מחט, בטאבון הזמני
המחט, בה תפרה ורקמה גלימותיה,
בה פיארה וקישטה את שחור הבד
ומי יודע מה עוד שקדה בזו המחט..
 
זה היה כל כך מהיר, שאת המחט נעצה השחילה בחוט קשרה..
הרגשתי סחרחורת ולא הרגשתי את הנעיצה באוזן השנייה, כנראה, ניצלה את העילפון והספיקה בשנייה...
זהו ! -ספקה בכפותיה-קומי, קומי, לא לישון...
וצחוקה רעם באוזניי, כעת תלויים בחוטים,
ובכל צבעי המדבר, לוהטות
 
ביום המחרת באו לביתנו לַיְילָה ואביה, השייח' אַבּוּ סָעִיד, <סָעִיד צעיר מלַיְילָה>, 
השייח' של כל השבט, שהיו נודדים בין שטחי האיזור, ואת אוהליהם מיקמו בפרדסים, במבואות היישוב, כל שנה, רק בסתיו.
הוא, בכבודו ובעצמו ביקש את "ידי אחי"..
התחייכו הוריי לשמע ההצעה - מוּשׁ מַעְ'וּל, הייתכן הדבר ?!..
גם שייח' אַבּוּ סָעִיד הבין שאין זה הגיוני,
זו הצעה נועזת, הנחה לא ישרה מיסודה..
התעשת השייח' והמשיך לבהות בכוס קפה..
גם הכוס, גם הקפה שונים בתכלית ממה שנהוג אצלו...
 
בסתיו, שנה אחרי, חורים חדשים היו בתנוכי אוזניי, גם אם עקומים, לתוכם נשחלים עגילים, אך אותם, לא ראתה מעולם...ליַיְלָה.
אמא שלי הורידה את החוטים של לַיְילָה, עוד באותו יום.
והמועצה האיזורית אסרה את נדידתם ובמקום הקימה בתים .
 
הזכויות שמורות
 

תגובות

חזרה ליצירות