סיפורים
המתאגרף
| המתאגרף מאת יצוק |
|
הסיבוב האחרון צלח בידיו במידה כזאת שגרף את תשואות הקהל חזרה אליו. הצעקות שבקעו מאצטדיון האגרוף הגיעו כמעט לכל מקום בעיר,אך רק מי שטרח להגיע לתחרות ,יכול היה לראות לנגד עיניו את נצחונו הקרב ובא של ג'רי ווילסון וזכייתו בשלישית בגביע העיר קונטיקט. אין ספק, ג'רי היה גאוות העיר ואהובה.
השוטרים כבר ניצבו מסביב לזירה כשפניהם לקהל, כמקובל בסיום קרבות חשובים.
ג'רי התכונן לסיום הקרב. בשלב זה לא היה לו חשוב אם ינצח בנקודות או בנוקאאוט, העיקר שיסתיים כבר. כמו תמיד לקראת הסיבוב האחרון איבד את ריכוזו והחל משוטט במחשבותיו לכאן ולשם.
גוני המינג'ר שלו ניבא שאם זה ימשך ככה, יום אחד מישהו יחטוף את הגביע מתוך ידיו.
"ושייקח עצמו בידיים ויתרכז עד סוף הקרב אחרת זה לא יסתיים בטוב."
נו טוב חשב לעצמו. לפחות היום זה לא יקרה. בשנה הבאה זה תמיד סיפור אחר. רק שיפסיק לעלות עלי ולבלבל לי את המוח.
היריב שלו המשיך להתנגד. סירב לשתף פעולה עם רצונותיו של ג'רי והמשיך לעמוד מולו בנחישות מפתיעה. גרי היה נותן הכול כדי שההתגוששות הזאת תסתיים. היה עייף. עשרים ושנים קרבות בחודש
אחד היו עומס רציני עבור כל מתאגרף. אפילו עבור אחד כמו מוחמד עלי הגדול.
לא ישכח את היום בו ראה אותו לראשונה. עלי עדיין לא היה מוכר, עדיין קראו לו קסיוס קליי, אבל כבר אז החל שמו להתגלגל בזירה כאלוף עתידי.
היה זה יום גשם והאצטדיון לא היה מקורה. קהל כמעט ולא היה.
רק אלוף כמו קסיוס, עברה מחשבה מהירה בליבו, יכול להתמודד ללא קהל. הקהל חשב ג'רי הוא סם החיים של המתאגרף. קח ממני את הקהל לקחת ממני את יכולת לנצח. אני מנצח עבור הקהל, עבור אימי עבור שירלי שלי ועבור קוני הכרטיסים והמהמרים יהיו אשר יהיו.
בלעדיהם אין לי קיום.
גרי הדף בקלות מתקפה של יריבו,ביצע הטיה ימינית והכניס לו סנוקרת מפתיעה שזרקה אותו לקרשים. הקהל רגש וגעש. מבחינת ג'רי הייתה זאת יכולה להיות סצנת סיום מעולה.
הבחור לא קם מיד. אסף כוח בעת שהשופט סופר וידו מונפת כזרוע של "גמל" לשאיבת נפט.
בתשע קם. עמד על רגליו כאילו לא הופל דקה קודם לכן. היה נחוש לא לוותר. היה לו מין ניתור כזה שמזכיר תלמידים במכוני אגרוף, כאלה שצצו כמו פיטריות בשנים האחרונות.
אני, חשב ג'רי ,מתאגרף מדור שלא ראה בתי ספר. למדתי הכול ברחוב, הייתי שק חבטות של עשרות מתאגרפים, נשמתי אגרוף, התחרתי בקרבות רחוב עד דם עבור דולר.
יריבו של ג'רי לטש עיניו תוך תנועה מתמדת אל כפות ידיו, מנסה ללמוד דרכן מאין תבוא הרעה. הייתה לו הבעה כזאת שג'רי חשב שהוא חודר אליו וקורא את מחשבותיו. גרי הכיר את סוג המתאגרפים הזה. מנסים עליך את כל התרגילים שלמדו לאחרונה. ימשיכו להציק עד שיוציאו לך את הנשמה ואת עצמם על אלונקה. תמיד מוצאים אותם בסוף על אלונקה חשב, תמיד, אז מה כל העניין. עיניו ליוו את יריבו שריקד סביבו מחפש נקודת תורפה.
אומנם אני בסיום הקרב ולא ממש מרוכז, אבל נקודת תורפה תחפש אצל האימא שלך, לא אצלי, עבר לג'רי מין שביב מחשבה מחויך שכזה.
שירלי כמובן הייתה בין הצופים. כמו תמיד. אפשר אחרת? היא לא תפסיד קרב שלו גם אם תצטרך לטוס כמה שעות דבר שתעבה ביותר. שונאת לטוס. היה משהו חמוד בפחד הזה שלה, בסך הכול מטוס. בטוח שהיא כבר צרודה. הצרידות שלה אחרי כל קרב מצאה חן בעיניו, נתנה לה מימד סקסי כזה. הרגיש איך געגועיו אליה גואים עולים ומציפים אותו.
אחרי כל קרב הם יוצאים לשתות. שירלי מעדיפה שיצאו לרקוד, אבל הוא בדרך כלל סחוט ואין כוח לזה. האמת, אין לו סבלנות לאנשים שלוטשים בהם עיניים.זמן רב חשב שהם מסתכלים עליו, מתלחשים ,
אבל לאחרונה כבר לא היה בטוח בכך., והבין בעצם שלא ידע לאשורו אם הם לוטשים עיניים בו או בשירלי. הייתה הכי שיש. שום גבר לא יכול לעמוד מול המראה המהמם שלה. יכולה לאסוף אליה כל אחד
כמו מטבעות של סנט שמתאספות בארנקך מחוסר שימוש, אבל העדיפה אותו על כל ההמון הרוחש סביבה. מעולם לא פסק לשאול את עצמו מה הסיבה, גם לא אותה, חשש מהתשובה.
לא היה מרוכז וחש איך הוא נשלח לקרשים.
הבחור ביצע תרגיל מהאגף שג'רי היה אמור להדוף בקלות.
כבר זמן רב שלא חש בהם, בקרשים.
רגיל היה להתבונן עליהם מלמעלה, כציפור מרחפת, אבל לא לחוש אותם מתחככים בגופו. יש בזה משהו משפיל חשב. ראה מעליו את השופט וידיו המונפות. שם לב שהוא סופר יחד איתו.
ארבע...חמש...
יריבו ריקד סביבו.כמו תיש. ממתין לו שיקום.
מה קורה איתי שאל את עצמו , איך לא ראיתי שהוא מגיח משם.
הבחור רוקד בביטחון כזה חשב, כמו שאני ארקוד הלילה עם שירלי שלי. הלילה זה הלילה
שלי ושלה. צריך להתחיל לסיים את העניין. גם ללילה יש גבולות.
ניסה לקום אך התקשה. חש שגופו מושך אותו למטה,לקרשים.
עזר כוח, בתשע קם ועמד על רגליו. הקהל צרח ועודד אותו. ברור,
ההימורים היו אחד לעשרים לטובתו, אם יפסיד יפלו יחד איתו. כולם.
הבחור התנפל עליו ונוצר ביניהם חיבוק.
בחיבוקים האלה יש משהו מעבר ליריבות. יש כאן שניות של יחד, של אחוות מתאגרפים, של מגע אחר, של קירבה. מעולם לא היה מסוגל להסביר מה יש שם בדיוק בחיבוק הזה.
השופטים אינם אוהבים את החיבוקים האלו. הם מפרדים את המתגוששים ושולחים כל מתאגרף לפינה שלו. ללבד. כנראה שזהו מהותו של האגרוף, לבד.
הפעמון צלצל. שמע את הכרוז מכריז על תום הסיבוב התשיעי.
גוני המנג'ר שלו קפץ לעברו עם מגבת ודחף אותו לעבר הכיסא בפינה השמאלית הקבועה שלו.
אנשי הצוות התנפלו עליו כמו עדת טורפים. אחד עיסה לו את הצוואר, אחר את כפות הידיים, הדביקו לו סמרטוטר רטוב למצח, הוציאו לו את מגניי השיניים. שמע את ג'וני צועק לו לתוך האוזן
"תתרכז לכול הרוחות, תתרכז"
הרגיש כמו מכונית מרוץ שבקילומטר המאה מתנפלים עליה מכונאים ,מחליפים לה את הגלגלים , מגרזים אותה ושולחים אותה שוב למסלול.
טיפול שכזה נתן אתמול לשירלי.הייתה פתוחה לפניו כמו פרח נדיר.היופי שלה שיגע אותו, הפך אותו לאיש הרך בעולם. חיוך עלה על שפתיו. הידיים האלו שלו יכולות להיות גם וגם.
צחק לעצמו פנימה ושיחרר אנחה. אם ג'וני היה יודע מה על מה הוא חושב עכשיו , היה נותן לו סטירת לחי לפני כל הקהל. הפעמון צלצל והוא נדחף שוב לזירה.
סיבוב אחרון יצא לדרך .הקהל צרח כמו מטורף.
ראה מזווית עיניו את אחד השוטרים מסובב ראשו ומעיף בו מבט.
לשבריר שנייה נפגשו עיניהם. השוטר היה נרגש. הוא כבר יספר לכולם.חשב ג'רי, לכולם.
הבחור זינק לעברו כמו נמר. עיניו נצצו, נראה שונה מהסיבוב הקודם. כאילו רצה ממנו דבר. משהו שידע שג'רי אינו יכול לתת לו. שיהיה חייב לקחת ממנו בכוח..
באחת חזר אליו עלי. נזכר איך הלך אחריו כשיצא מהאצטדיון לעבר הרכב שהמתין לו. נראה שונה,לא כפי שנראה בזירה. כמו כל בחור אחר. רק שהיה בו משהו זוהר שלא היה לאף אחד שהכיר.פניו קרנו.
הוא זוכר כשהיה ילד בכנסייה לימדו אותם על ישוע המשיח,
שקרן אור פניו בהשתנות על ההר. ככה בדיוק היה עלי באותו יום שראה אותו. אור פניו קרן.
כמה רצה שיבחין בו מבין כל הילדים, שיגע לו בראש, שיגיד לו אתה תהיה כמוני.
יותר מכל היה רוצה שהקרב הזה יסתיים.
העיפות החלה להשתלט עליו. האוטומט כבר לא פעל כמו בהתחלה. הוא חייב להתרכז.
איך זה שאינו שומע את הקהל.
הביט לרגע לעבר ג'וני לראות עם הוא עדיין שם ובתמורה קיבל מהלומה.שמאלית אדירה. שוב הרגיש את הקרשים.
הפעם היו הקרשים קשים ולא נעימים בדיוק כמו שקרשים אמורים להיות.
ניסה לקום. רגליו לא נשמעו לו. גופו חש כסלע של טון אחד .
עצם את עיניו. האם הוא שומע את שירלי צועקת.
ספר יחד עם השופט.
תמיד הוא סופר יחד איתו. אפילו כשהוא למעלה מרקד כמו תיש מחכה ליריבו שיקום.
ואז בתוך השכיבה הזאת הבזיקה בו החלטה.
הוא לא יקום. כאן יישאר, על הקרשים.
מכאן יצא לדרך אחרת, הוא משנה את מסלול חייו.
יתחיל מאפס, מהמקום ממנו התעלם שנים, ממנו עצמו, ישאיר על הקרשים את האני הישן שלו.
חמש...שש...
פתאום היה לו חבל על אימו. ידע שתיקח את זה קשה.
איך יסביר לה שהוא יוכל לחיות עם זה, .שהוא עייף, שבעצם זאת ההזדמנות שלו לזכות מחדש בחייו.
עצם עיניו, ראה את שירלי מחבקת אותו, בדרך אחרת,שונה, כאילו שעולמה חרב עליה, מה יגיד לה ואין דבר בעולם שחשוב לה יותר מניצחונו, מהגביע. אולי אפילו ממנו עצמו.
הרגיש שהוא לח בפנים. שמשהו חם קולח עליהן. מאזור העין הימינית נראה לו. זהו, אני יוצא לדרך חדשה, משהו בי כבר יצא, אני לא מאמין שזה קורה לי.
קרשי הזירה כאילו שינו לפתע ייעודם והזמינו אותו להמשיך לשכב אצלם. עכשיו הרגיש את רכותם. היכולת שלהם להשתנות הדהימה אותו.
גם הוא יכול אם באמת ירצה.
או אלוהים,כמה שהוא רוצה.
נזכר במוחמד עלי ששכב כך על הקרשים בקרב עם ג'ו פרייזר.
זה היה אגרוף מחץ של ג'ו שאפילו עלי לא יכול היה לעמוד מולו.
עלי שכב שם בלי תנועה. כמו מת.
היה נותן את חייו באותו רגע שרק יקום.
שירלי עדיין לא הייתה איתו, אבל אם הייתה, גם עליה היה מוותר, בעצם על הכול, בלבד שעלי יקום.
זוכר את הדמעות מתגלגלות לו על לחיו. התחנן לעלי שיקום. שיקום.
עלי לא קם.
היה שקט בקהל.
ג'ו עצמו עמד שם ולא זז.
נראה היה שגם הוא מבקש מהאלוף סליחה.
לרגע נדמה היה שפרייזר עצמו מוכן לוותר על הניצחון שלו ,על אליפות העולם, על הגביע, רק כדי לראות את עלי מתרומם. עומד שוב על רגליו.
רוח לא נשבה ,ציפור לא צייצה.
עלי לא קם.
גם עכשיו היה שקט דרוך באצטדיון.
רק קולו של השופט נשמע במונומניות שלו,
שבע,שמונה.....
מוזר, גם הפעם מצא עצמו סופר כמעט בקול עם השופט.
ידע שאם באמת היה רוצה לקום, היה קם.
תשע, עשר.
הקהל היה עדין שקט, מנסה להבין את שקורה אל מול עיניו.
אושר הציף את ג'רי ווילסון המתאגרף לשעבר. תחושה חדשה, משהו שמעולם לא חווה.
בזוית עינו ראה איך עולים האנשים בלבן עם האלונקה ומוצאים אותו משם.
הוא לא היה מרוכז הערב. ככה בודאי יגיד גוני המיניג'ר.
אבל זאת תהיה טעות, הוא כן היה מרוכז.
מרוכז במידה נכונה. במידה מספקת לעשות את שינוי חייו.
איך יסביר לו, למיניג'ר, שוויתר על הגביע וזכה בעצמו.
איש לא יבין זאת, מוטב שגם לא ינסה להסביר.
יכול להיות שככה הרגיש עלי באותו ערב עם פרייזר?.
יכול להיות שפשוט לא הבנתי את זה עד עכשיו?
|
| המתאגרף מאת יצוק |
|
|
הסיבוב האחרון צלח בידיו במידה כזאת שגרף את תשואות הקהל חזרה אליו. הצעקות שבקעו מאצטדיון האגרוף הגיעו כמעט לכל מקום בעיר,אך רק מי שטרח להגיע לתחרות ,יכול היה לראות לנגד עיניו את נצחונו הקרב ובא של ג'רי ווילסון וזכייתו בשלישית בגביע העיר קונטיקט. אין ספק, ג'רי היה גאוות העיר ואהובה.
השוטרים כבר ניצבו מסביב לזירה כשפניהם לקהל, כמקובל בסיום קרבות חשובים.
ג'רי התכונן לסיום הקרב. בשלב זה לא היה לו חשוב אם ינצח בנקודות או בנוקאאוט, העיקר שיסתיים כבר. כמו תמיד לקראת הסיבוב האחרון איבד את ריכוזו והחל משוטט במחשבותיו לכאן ולשם.
גוני המינג'ר שלו ניבא שאם זה ימשך ככה, יום אחד מישהו יחטוף את הגביע מתוך ידיו.
"ושייקח עצמו בידיים ויתרכז עד סוף הקרב אחרת זה לא יסתיים בטוב."
נו טוב חשב לעצמו. לפחות היום זה לא יקרה. בשנה הבאה זה תמיד סיפור אחר. רק שיפסיק לעלות עלי ולבלבל לי את המוח.
היריב שלו המשיך להתנגד. סירב לשתף פעולה עם רצונותיו של ג'רי והמשיך לעמוד מולו בנחישות מפתיעה. גרי היה נותן הכול כדי שההתגוששות הזאת תסתיים. היה עייף. עשרים ושנים קרבות בחודש
אחד היו עומס רציני עבור כל מתאגרף. אפילו עבור אחד כמו מוחמד עלי הגדול.
לא ישכח את היום בו ראה אותו לראשונה. עלי עדיין לא היה מוכר, עדיין קראו לו קסיוס קליי, אבל כבר אז החל שמו להתגלגל בזירה כאלוף עתידי.
היה זה יום גשם והאצטדיון לא היה מקורה. קהל כמעט ולא היה.
רק אלוף כמו קסיוס, עברה מחשבה מהירה בליבו, יכול להתמודד ללא קהל. הקהל חשב ג'רי הוא סם החיים של המתאגרף. קח ממני את הקהל לקחת ממני את יכולת לנצח. אני מנצח עבור הקהל, עבור אימי עבור שירלי שלי ועבור קוני הכרטיסים והמהמרים יהיו אשר יהיו.
בלעדיהם אין לי קיום.
גרי הדף בקלות מתקפה של יריבו,ביצע הטיה ימינית והכניס לו סנוקרת מפתיעה שזרקה אותו לקרשים. הקהל רגש וגעש. מבחינת ג'רי הייתה זאת יכולה להיות סצנת סיום מעולה.
הבחור לא קם מיד. אסף כוח בעת שהשופט סופר וידו מונפת כזרוע של "גמל" לשאיבת נפט.
בתשע קם. עמד על רגליו כאילו לא הופל דקה קודם לכן. היה נחוש לא לוותר. היה לו מין ניתור כזה שמזכיר תלמידים במכוני אגרוף, כאלה שצצו כמו פיטריות בשנים האחרונות.
אני, חשב ג'רי ,מתאגרף מדור שלא ראה בתי ספר. למדתי הכול ברחוב, הייתי שק חבטות של עשרות מתאגרפים, נשמתי אגרוף, התחרתי בקרבות רחוב עד דם עבור דולר.
יריבו של ג'רי לטש עיניו תוך תנועה מתמדת אל כפות ידיו, מנסה ללמוד דרכן מאין תבוא הרעה. הייתה לו הבעה כזאת שג'רי חשב שהוא חודר אליו וקורא את מחשבותיו. גרי הכיר את סוג המתאגרפים הזה. מנסים עליך את כל התרגילים שלמדו לאחרונה. ימשיכו להציק עד שיוציאו לך את הנשמה ואת עצמם על אלונקה. תמיד מוצאים אותם בסוף על אלונקה חשב, תמיד, אז מה כל העניין. עיניו ליוו את יריבו שריקד סביבו מחפש נקודת תורפה.
אומנם אני בסיום הקרב ולא ממש מרוכז, אבל נקודת תורפה תחפש אצל האימא שלך, לא אצלי, עבר לג'רי מין שביב מחשבה מחויך שכזה.
שירלי כמובן הייתה בין הצופים. כמו תמיד. אפשר אחרת? היא לא תפסיד קרב שלו גם אם תצטרך לטוס כמה שעות דבר שתעבה ביותר. שונאת לטוס. היה משהו חמוד בפחד הזה שלה, בסך הכול מטוס. בטוח שהיא כבר צרודה. הצרידות שלה אחרי כל קרב מצאה חן בעיניו, נתנה לה מימד סקסי כזה. הרגיש איך געגועיו אליה גואים עולים ומציפים אותו.
אחרי כל קרב הם יוצאים לשתות. שירלי מעדיפה שיצאו לרקוד, אבל הוא בדרך כלל סחוט ואין כוח לזה. האמת, אין לו סבלנות לאנשים שלוטשים בהם עיניים.זמן רב חשב שהם מסתכלים עליו, מתלחשים ,
אבל לאחרונה כבר לא היה בטוח בכך., והבין בעצם שלא ידע לאשורו אם הם לוטשים עיניים בו או בשירלי. הייתה הכי שיש. שום גבר לא יכול לעמוד מול המראה המהמם שלה. יכולה לאסוף אליה כל אחד
כמו מטבעות של סנט שמתאספות בארנקך מחוסר שימוש, אבל העדיפה אותו על כל ההמון הרוחש סביבה. מעולם לא פסק לשאול את עצמו מה הסיבה, גם לא אותה, חשש מהתשובה.
לא היה מרוכז וחש איך הוא נשלח לקרשים.
הבחור ביצע תרגיל מהאגף שג'רי היה אמור להדוף בקלות.
כבר זמן רב שלא חש בהם, בקרשים.
רגיל היה להתבונן עליהם מלמעלה, כציפור מרחפת, אבל לא לחוש אותם מתחככים בגופו. יש בזה משהו משפיל חשב. ראה מעליו את השופט וידיו המונפות. שם לב שהוא סופר יחד איתו.
ארבע...חמש...
יריבו ריקד סביבו.כמו תיש. ממתין לו שיקום.
מה קורה איתי שאל את עצמו , איך לא ראיתי שהוא מגיח משם.
הבחור רוקד בביטחון כזה חשב, כמו שאני ארקוד הלילה עם שירלי שלי. הלילה זה הלילה
שלי ושלה. צריך להתחיל לסיים את העניין. גם ללילה יש גבולות.
ניסה לקום אך התקשה. חש שגופו מושך אותו למטה,לקרשים.
עזר כוח, בתשע קם ועמד על רגליו. הקהל צרח ועודד אותו. ברור,
ההימורים היו אחד לעשרים לטובתו, אם יפסיד יפלו יחד איתו. כולם.
הבחור התנפל עליו ונוצר ביניהם חיבוק.
בחיבוקים האלה יש משהו מעבר ליריבות. יש כאן שניות של יחד, של אחוות מתאגרפים, של מגע אחר, של קירבה. מעולם לא היה מסוגל להסביר מה יש שם בדיוק בחיבוק הזה.
השופטים אינם אוהבים את החיבוקים האלו. הם מפרדים את המתגוששים ושולחים כל מתאגרף לפינה שלו. ללבד. כנראה שזהו מהותו של האגרוף, לבד.
הפעמון צלצל. שמע את הכרוז מכריז על תום הסיבוב התשיעי.
גוני המנג'ר שלו קפץ לעברו עם מגבת ודחף אותו לעבר הכיסא בפינה השמאלית הקבועה שלו.
אנשי הצוות התנפלו עליו כמו עדת טורפים. אחד עיסה לו את הצוואר, אחר את כפות הידיים, הדביקו לו סמרטוטר רטוב למצח, הוציאו לו את מגניי השיניים. שמע את ג'וני צועק לו לתוך האוזן
"תתרכז לכול הרוחות, תתרכז"
הרגיש כמו מכונית מרוץ שבקילומטר המאה מתנפלים עליה מכונאים ,מחליפים לה את הגלגלים , מגרזים אותה ושולחים אותה שוב למסלול.
טיפול שכזה נתן אתמול לשירלי.הייתה פתוחה לפניו כמו פרח נדיר.היופי שלה שיגע אותו, הפך אותו לאיש הרך בעולם. חיוך עלה על שפתיו. הידיים האלו שלו יכולות להיות גם וגם.
צחק לעצמו פנימה ושיחרר אנחה. אם ג'וני היה יודע מה על מה הוא חושב עכשיו , היה נותן לו סטירת לחי לפני כל הקהל. הפעמון צלצל והוא נדחף שוב לזירה.
סיבוב אחרון יצא לדרך .הקהל צרח כמו מטורף.
ראה מזווית עיניו את אחד השוטרים מסובב ראשו ומעיף בו מבט.
לשבריר שנייה נפגשו עיניהם. השוטר היה נרגש. הוא כבר יספר לכולם.חשב ג'רי, לכולם.
הבחור זינק לעברו כמו נמר. עיניו נצצו, נראה שונה מהסיבוב הקודם. כאילו רצה ממנו דבר. משהו שידע שג'רי אינו יכול לתת לו. שיהיה חייב לקחת ממנו בכוח..
באחת חזר אליו עלי. נזכר איך הלך אחריו כשיצא מהאצטדיון לעבר הרכב שהמתין לו. נראה שונה,לא כפי שנראה בזירה. כמו כל בחור אחר. רק שהיה בו משהו זוהר שלא היה לאף אחד שהכיר.פניו קרנו.
הוא זוכר כשהיה ילד בכנסייה לימדו אותם על ישוע המשיח,
שקרן אור פניו בהשתנות על ההר. ככה בדיוק היה עלי באותו יום שראה אותו. אור פניו קרן.
כמה רצה שיבחין בו מבין כל הילדים, שיגע לו בראש, שיגיד לו אתה תהיה כמוני.
יותר מכל היה רוצה שהקרב הזה יסתיים.
העיפות החלה להשתלט עליו. האוטומט כבר לא פעל כמו בהתחלה. הוא חייב להתרכז.
איך זה שאינו שומע את הקהל.
הביט לרגע לעבר ג'וני לראות עם הוא עדיין שם ובתמורה קיבל מהלומה.שמאלית אדירה. שוב הרגיש את הקרשים.
הפעם היו הקרשים קשים ולא נעימים בדיוק כמו שקרשים אמורים להיות.
ניסה לקום. רגליו לא נשמעו לו. גופו חש כסלע של טון אחד .
עצם את עיניו. האם הוא שומע את שירלי צועקת.
ספר יחד עם השופט.
תמיד הוא סופר יחד איתו. אפילו כשהוא למעלה מרקד כמו תיש מחכה ליריבו שיקום.
ואז בתוך השכיבה הזאת הבזיקה בו החלטה.
הוא לא יקום. כאן יישאר, על הקרשים.
מכאן יצא לדרך אחרת, הוא משנה את מסלול חייו.
יתחיל מאפס, מהמקום ממנו התעלם שנים, ממנו עצמו, ישאיר על הקרשים את האני הישן שלו.
חמש...שש...
פתאום היה לו חבל על אימו. ידע שתיקח את זה קשה.
איך יסביר לה שהוא יוכל לחיות עם זה, .שהוא עייף, שבעצם זאת ההזדמנות שלו לזכות מחדש בחייו.
עצם עיניו, ראה את שירלי מחבקת אותו, בדרך אחרת,שונה, כאילו שעולמה חרב עליה, מה יגיד לה ואין דבר בעולם שחשוב לה יותר מניצחונו, מהגביע. אולי אפילו ממנו עצמו.
הרגיש שהוא לח בפנים. שמשהו חם קולח עליהן. מאזור העין הימינית נראה לו. זהו, אני יוצא לדרך חדשה, משהו בי כבר יצא, אני לא מאמין שזה קורה לי.
קרשי הזירה כאילו שינו לפתע ייעודם והזמינו אותו להמשיך לשכב אצלם. עכשיו הרגיש את רכותם. היכולת שלהם להשתנות הדהימה אותו.
גם הוא יכול אם באמת ירצה.
או אלוהים,כמה שהוא רוצה.
נזכר במוחמד עלי ששכב כך על הקרשים בקרב עם ג'ו פרייזר.
זה היה אגרוף מחץ של ג'ו שאפילו עלי לא יכול היה לעמוד מולו.
עלי שכב שם בלי תנועה. כמו מת.
היה נותן את חייו באותו רגע שרק יקום.
שירלי עדיין לא הייתה איתו, אבל אם הייתה, גם עליה היה מוותר, בעצם על הכול, בלבד שעלי יקום.
זוכר את הדמעות מתגלגלות לו על לחיו. התחנן לעלי שיקום. שיקום.
עלי לא קם.
היה שקט בקהל.
ג'ו עצמו עמד שם ולא זז.
נראה היה שגם הוא מבקש מהאלוף סליחה.
לרגע נדמה היה שפרייזר עצמו מוכן לוותר על הניצחון שלו ,על אליפות העולם, על הגביע, רק כדי לראות את עלי מתרומם. עומד שוב על רגליו.
רוח לא נשבה ,ציפור לא צייצה.
עלי לא קם.
גם עכשיו היה שקט דרוך באצטדיון.
רק קולו של השופט נשמע במונומניות שלו,
שבע,שמונה.....
מוזר, גם הפעם מצא עצמו סופר כמעט בקול עם השופט.
ידע שאם באמת היה רוצה לקום, היה קם.
תשע, עשר.
הקהל היה עדין שקט, מנסה להבין את שקורה אל מול עיניו.
אושר הציף את ג'רי ווילסון המתאגרף לשעבר. תחושה חדשה, משהו שמעולם לא חווה.
בזוית עינו ראה איך עולים האנשים בלבן עם האלונקה ומוצאים אותו משם.
הוא לא היה מרוכז הערב. ככה בודאי יגיד גוני המיניג'ר.
אבל זאת תהיה טעות, הוא כן היה מרוכז.
מרוכז במידה נכונה. במידה מספקת לעשות את שינוי חייו.
איך יסביר לו, למיניג'ר, שוויתר על הגביע וזכה בעצמו.
איש לא יבין זאת, מוטב שגם לא ינסה להסביר.
יכול להיות שככה הרגיש עלי באותו ערב עם פרייזר?.
יכול להיות שפשוט לא הבנתי את זה עד עכשיו?
*פורסם לראשונה במקלעת שירה ב-8.8.10
|
|
