הסוד / שרון נחום
שלום יערה,
אני כותבת לך מכתב זה והדמעות לא מפסיקות לזלוג , הכאב בחזה מאיים כל כך.
אני יודעת, כי ברגע שתקראי, יחסינו יסתיימו לתמיד ועל זה אני מצרה, יש לי ההזדמנות לזרוק את המכתב לפח, לא לכותבו כלל ולהיות לצידך לעד, אבל איני מסוגלת יותר, אני חבה לך את האמת.
מאז שגדעון ואני נפרדנו, לא הייתה לי אהבה נוספת, שנים ליבי לא פסק מכאוב ואת, רק את היית שם בשבילי, אספת את הרסיסים והפחת בי תקווה שהאהבה תדפוק על דלת ליבי שוב. כל כך שמחתי בשמחתך כשהכרת לי את מני, בחור יפה תואר, משכיל ויותר מכל אוהב אותך ואת, את היית בעננים, מוקסמת, אוהבת, כל עולמך היה צבוע לבן, נסחפתי בקסמך, נהנית לראות אותך פורחת, זורחת, סיפרת לי הכל ולמי תספרי?. חייתי דרכך, את אותם רגעים קסומים, מביטה בפנייך הזורחות, בעינייך החולמות, בחיוכך שובה הלב, כשאת מגלה לי סיפורי אהבה, מלילותייך וימייך עם מני.
גרמת לי להתאהב באהבה והיא גרמה לי לעשות טעות איומה.
זה היה באותו ערב, כשמאיר הודיע לי שהורידו אותי מניהול הפרויקט, שהיה הבייבי שלי, הרגשתי נורא, התקשרתי אלייך והיית עסוקה, לא יכולתי לחזור הביתה כבכול יום, המקום הזה, נראה לי לפתע קר ומנוכר יותר מתמיד, נכנסתי לקפה פולה, חשבתי שלא יזיק לי להיות במקום הומה אדם ושם פגשתי את מני, בדרכו החוצה, הוא הבחין שאני מדוכדכת והציע שאבוא אליכם הביתה, הייתה זו קרן אור עבורי ונעניתי, התקשרנו אלייך מהבית ואמרת שתגיעי מאוחר יותר. על המזנון בסלון שלכם, עמדו בגאווה מקבץ תמונות שלכם יחד, תמונות של אושר ואני הרגשתי כל כך רחוקה משם, כל כך לבד והדמעות מיאנו להישאר בזויות העיניים והחלו לטייל להם על לחיי כשאני מוחה דמעה מלחי שמאל ומיד עוברת ללחי ימין ומהר מאוד לא עמדתי בקצב שלהן וכשמני נכנס לסלון עם שתייה קרה, הדמעות כבר חגגו על פניי בקצב מטורף.
מני, התיישב לידי נבוך, שואל מה קרה, סיפרתי לו, סיפרתי איך חודשים השקעתי בפרויקט הזה, ובשנייה אחת, מאיר העביר את הניהול לדפי. מני חיבק את כתפיי ולראשונה מזה זמן רב, הרגשתי חום מתפשט בגופי, חום שחסר לי כל כך, שרציתי בו, כמהתי אליו.
הדמעות המשיכו בשלהן, הרוך שלו רק המריץ אותי יותר, כל הבדידות, הכאב, יצאו החוצה. הוא ליטף את שערי ואני ששכחתי כבר מה זו יד גברית, חמה שמנחמת, הנחתי את ראשי בחיקו ובכיתי. הוא חיבק אותי ברוך ולאט לאט נרגעתי, הוא הסתכל בפניי ואני זוכרת את אותן מילים שחרצו את ההמשך, "את כל כך יפה, איך לא ראיתי זאת קודם", זה היה חזק ממני, הקרבה הפיזית, המילים המלטפות, עוטפות, הבל פיו החם שהיה קרוב, כה קרוב ואני, נשקתי לו, הוא קפא לרגע, לא בטוח, אך לפני שהספקתי לחשוב שוב, הוא כבר נישק אותי, מלטף אותי, זמן קצר לאחר מכן, זה היה כבר לאחר מעשה, הרגשתי נורא, לקחתי את התיק שלי וברחתי משם וכשאת התקשרת לשאול, למה הלכתי כל כך מהר, גמגמתי שאיני חשה בטוב. בכיתי כל הלילה ולמחרת, הגעתי למני למשרד להגיד לו שזו הייתה טעות נוראית מצד שנינו, הוא הסכים איתי לגמרי, אבל דקות לאחר מכן, כבר חטאנו שוב, על השטיח המחוספס. הרומן הזה נמשך מספר חודשים כשאני שבה לחיות מצד אחד ורוצה למות מצד שני. שואלת את עצמי שוב ושוב, למה כדי להרגיש חיה, אני צריכה לפגוע בך.
למה אושרי צריך להיות כרוך בפגיעה בבן אדם הכי קרוב לי?
ואז הכול הסתיים, את הגעת אליי הביתה בבוקר, כשעוד טרם שתיתי את הקפה ונפלת בזרועותיי כשעינייך היפות דומעות, "הוא עזב אותי", אמרת, "עזב אותי לטובת אחרת"
ליבי קפא לרגע, שוב השילוב הקטלני, עזב אותך, כלילת השלמות, עבורי?
אושרי, ניתן לי על שברי ליבך, סדקים שאני במו ידיי יצרתי?
ניחמתי אותך, חיבקתי אותך ואת עצמי ניחמתי שיום יבוא, מהר מאוד ותמצאי אהבה חדשה, שהרי תמיד היו לך מחזרים רבים, כל כך יפה ועדינה.
באותו היום, מני הודיע לי שיחסינו הסתיימו, "זוהי מערכת יחסים, חולנית, שהכי טוב שתסתיים", אמר ומיד ניתק ואני חשבתי אז בליבי, כל כך אכזרים הם הגברים ואנחנו כה פתיות, נאחזות במילים היפות שמהר מאוד מתנדפות.
בכיתי דרך דמעותייך, התנחמתי בחיבוקייך המחפשים נחמה וזמן מה סיפקנו משענת אחת לשנייה כשאת אינך יודעת דבר.
וכצפוי וראוי, מהר מאוד נשבית באהבה חדשה שלימים הולידה חיי נישואין ואני תומכת, אוהבת ברקע, שומרת בקרבי את הסוד הנורא לעולם.
אך כשישבתי איתך בשבוע שעבר ואמרת לי, שאת מאושרת, אך את מני תזכרי כאהבת חייך שלא התגשמה, שברת את ליבי לרסיסים וידעתי שלקבר ארד לבדי ואת הסוד אצטרך להשיל מעליי הרבה לפני.
התחבטתי והתלבטתי בשבוע האחרון, מה הדבר הנכון לעשות, ולא הגעתי לשום מסקנה ואני פועלת, רק על פי צוו ליבי.
שוב בוכה עכשיו , בקרוב אסיים ואתן לך לקרוא ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה.
ואולי, רק אולי, ביום מן הימים, תמצאי בליבך מקום, למחילה למי שתמיד רצתה ותרצה ביקרך ולא חסרה לי אהבת גבר יותר, לא תשוקה ולא מילים יפות, רק כואב לי ניכורך שעוד יגיע בקרוב ואובדן המילה הכה יפה ששייכת לי מאז נולדת, יותר לא אשמע אותך קוראת לי, "אמא!"
©כל הזכויות שמורות לשרון נחום.
