סיכונים

 

היא מעולם לא אהבה לקחת סיכונים. במהלך חייה הקצרים, נהגה תמיד ללכת בדרך הישר, עם הראש בקיר, להתנהג כמו שמצפים ממנה להתנהג. הוריה התגאו בה על השגיה הלימודיים, אך קצת דאגו לגבי חיי החברה שלה. היא היתה בודדה לחלוטין, מלבד הכלב הנאמן שלה- וויטי. את וויטי היא מצאה ברחוב, פצוע, עוד כשהיה גור, ומיד החליטה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלה. היא אהבה אותו, טיפלה בו במסירות ונקשרה אליו מאד. הוא מעולם לא שפט אותה, לא העיר לה ולא גרם לה לתחושת עצב או אכזבה. הוא פשוט היה שם, מחייך, מעודד, והיא ידעה שהיא תאהב אותו לעד. בזמן שחברותיה עברו את גיל ההתבגרות בטיולים, נסיעות, בילויים וסיכונים, היא פשוט בילתה עם וויטי. לרוב בגינה מתחת לשמשיה הגדולה והכחולה. את השמשיה עיטרו פרחים לבנים שהשרו אווירת קיץ. וויטי אהב לרבוץ על הדשא מתחת לשמש, והיא אהבה להסתכל עליו. לבן כל כך, רגוע, שונה מכולם. היא רצתה להיות כמוהו, לחיות בלי דאגות, בלי ציפיות מהסביבה, בלי צורך לקחת סיכונים ולהאבק בעולם הזה.

"את צריכה להרגיש יותר את החיים...." אמרו לה הוריה. "תצאי לבלות, תכירי אנשים, תעבדי, תלמדי, למה את לא יכולה להיות פעילה כמו החברות שלך?".

והיא רק הביטה בהם עם עיניים גדולות ודומעות, עלתה לחדרה וחיבקה את וויטי. הוא היחיד שמבין את ליבה, אילו רק היתה יכולה להיות כמוהו...