סיפורים
גרגיר חול בצבע של זהב מזויף
להקשיב לרוח המלטפת את גרגירי החול המוטלים על האספלט השחור ולהצטער על זה שאתה לא אחד מהם. זה מה שהוא הרגיש. מצחיק, הוא תמיד חלם איך הוא כותב ספר ונהיה מפורסם, לא כמו השחקנים או המוזיקיאים, אלא באמת, אחד כזה שזוכרים אותו גם מאה שנים אחרי שהוא מת. גרגירי חול לא יכולים לעשות את כל הדברים האלו, גם אם הרוח שמלטפת אותו מביאה איתה מים חמים, רותחים כמו סופר נובה בחזקת אינסוף. גם אם תבשיל המכשפות שמתבשל לו על פני האדמה, זה שבגללו אפשר לפעמים לשמוע את קולות הבעבוע ואת הרחשים, שבעיני כל גרגיר חול אחר היו נחשבים דווקא לצעקות, צעקות של גרגיר חול אחר, שנמצא לו בתוך הקדרה השחורה שעשויה מגרגרי חול אחרים שנשרפו, בקדרה אחרת, ומתבשל. מצטערים על זה שאף אחד לא יצליח או ירצה לאכול אותו. צריך קצת מלח בטעם סלעים.
"חבל שאני לא האחד שמשמיע את הרחשים", חשב לעצמו, באותו פרץ של מחשבה, מנסה להבין את החיים כגרגיר חול, בלי בני אדם. בלי הילד ההוא מהכיתה השביעית שצחק על מעיל העור השחור שלו בזמן שבכלל לא היה מעיל עור, כשהיה עוד בכיתה התשיעית. גורם לו להרגיש איום ונורא בתוך עצמו. בחוץ הוא הרגיש כמו כובען המטורף במסיבת תה בה "אליס" לא משתתפת. מסיבה מטורפת, מלאה בכובעים בצבע שחור מעור שהוא לא עור, הילולות של שתייה קרה בצבע שחור שמזכיר קצת את צבע של קולה, מסיבה של בדיחות סתומות, בה הוא מסמר הערב, המרכז, ולא איזשהו כוכב או נבחר מארץ אחרת שהוא בכלל בת.
זה עבד. אנשים לעולם לא חשבו שהוא פגיע, שהוא אחד מן האנשים האלו שמתכווצים בכל פעם שאומרים להם משהו שהוא קצת לא נעים, אבל הם טעו – הוא היה. בכל פעם שמישהו היה אומר לו משהו כזה הוא הרגיש איך משהו בו נשבר, מת מבפנים. משהו כמו קמצוץ של אושר, של יצירתיות, כמו האבקה של טינקרבל מהסרט על פיטר פן. הרגיש כאילו אם כל זה לא היה קורה, אם אף אחד לא היה אומר לו שום דבר שהמטרה שלו אינה ידועה מראש, שום דבר שהדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות, שהופך אותו לקצת יותר מכלום הוא לגנוב את אותו קמצוץ ולהכניס אותו אל תוך הריק של האטומים. בכוח, באכזריות, לשבור את מעטה ההגנה הכסוף שלהם שמגיע דווקא מהסרט על מלחמת הכוכבים. אם אף אחד לא היה עושה את זה, הוא היה מסוגל לעוף, בלי לפרוש כנפיים.
הוא רק היה מושיט את היד שלו ונותן לעצמו אגרוף, ישר בפרצוף. כשהעיניים שלו היה נעצמות ושנייה אחרי זה נפתחות, כמו סכר שנשבר ולא יכול למנוע מן הדמעות לצאת, לפרוץ החוצה, ליפול כמו טל של בוקר שניתז על העלים של הלילה, כמו זרנוק לבן של צבע, הוא היה מושיט את היד וממקם אותה ממש מתחת, בדיוק במקום אליו הדמעות אמורות היו ליפול. הוא היה מחכה שהיד שלו תתמלא, תהפוך לסכר החדש של הדמעות, אחד עם חורים. כשזה לא היה מספיק הוא היה מבקש מאבא שלו שייתן לו אגרוף בפרצו, אחד חזק, כדי שירדו עוד דמעות. הוא היה עושה סולם גנבים שלא נגמר אף פעם, כמו רדוקציה מתמטית, כדי לא לתת להם לברוח.
כשהיד שלו הייתה רטובה מספיק, מלאה בקמצוץ של אושר, יצירתיות, הוא היה זורק אותה באוויר, נותן לה ליפול כמו בפעם ההיא בה הוא שבר אותה, מכה את הריק של האטומים עד אובדן חושים אבל לא נותן לדמעות לברוח. מחזיק אותם חזק, חזק כמו חיבוק של אימא יהודיה בשואה, שמנסה ולא מצליחה להשאיר את הילד שלה אצלה, שאחרי שיורים בילד שהיה שלה מול העיניים שלה, ממשיכה לחבק את האוויר, כי זה כל מה שנשאר. כשהדמעות היו בורחות הוא היה בוכה, הפעם בכי אמיתי. אחר כך יכול היה להרגיש איך הוא מתרומם למעלה, כמו בסרט ההוא של פיטר פן. הפעם, טינקרבל לא הייתה זו שסיפקה את האבק הצהוב, בצבע של זהב מזויף. הפעם, היו דמעות. דמעות, על כל אותם דברים שאנשים יכולים היו לומר ולא אמרו.
|
