סיפורים
החלומות שתחלום בלילה הזה לא יהיו שלך, אפילו לא בכאילו.
זה די מדהים איזו עוצמה יש לאמת. כלומר, למשהו שהסתרת כבר הרבה מאוד זמן, ממישהו מאוד מסוים, ופתאום אתה מספר את המשהו הזה, לא לסתם אדם ברחוב כי אם לאדם ההוא עצמו. ואתה קצת חושש, הלב שלך דופק מהר, והוא מגיב. והוא עושה את זה מהר, בערך עשר שניות אחרי שכתבת את מה שכתבת, לא כמו בפעמים האחרות. כמו בשיחה ההיא עם המישהו שהוא כן רצה, שהוא הגיב מהר כל כך והרגשת פגוע כל כך, קינאת באדם הזה עד עמקי נשמתך, ושנאת אותו ואותך,אותו ואותך ואת האדם שהסתרת ממנו את המשהו הזה, כי הבנת, שלמרות הכול לא נפתרת מזה.
המשהו הזה שלא סיפרת הוא אהבה, כמובן. זה תמיד מסתכם באהבה, בסופו של דבר. ויש בזה משהו קצת עצוב, אתם יודעים, לא מקורי. תמיד יש את האנשים האלו שמייחלים לזה שהבעיות שלהם יהיו קצת יותר מורכבות וזה תמיד הצחיק אותו, כי בעיות הן משהו שאתה רוצה להיפטר ממנו, לא רוצה שישארו, וככל שהבעיה פחות מקורית יותר אנשים חוו אותה, וככל שיותר אנשים חוו אותה קל יותר לפתור אותה. אבל אנשים תמיד רוצים להיות מיוחדים, זה חלק ממהות הטבע האנושי, חלק מהמהות שאני הולך לכתוב עליה כאן.
זה קורה בהתקף של רגשות נחיתות, כמו תמיד, זה עוד משהו שמיוחד בטבע האנושי, כשאדם אחד נפתח, נפתח גם זה שנמצא מולו, למרות שהוא במצב רוח נפלא והחיים יפים כמו השמש שזורחת כל בוקר בשמיים, יפים במובן של אתה לא רוצה לנסות להסתכל ולראות אם הם באמת יפים כי אתה יודע שהם לא, יפה במובן של אם בכל זאת תסתכל, למרות שאתה לא רוצה, אתה תסתנוור, כמו שאתה מסתנוור שאתה מסתכל על השמש, מין מנגנון הגנה שכזה.
לאט, לאט, אתה מתחיל להסתנוור יותר ויותר, בלי כוונה, אתה רוצה להפסיק להסתנוור אבל קשה לך שלא להסתכל, והסינוור נעשה קצת פחות בוהק, אז אתה מתחיל לברוח מהמציאות, לשים משקפי שמש, לשחק במחשב, לקרוא ספר. לדמיין שאתה מישהו אחר, בארץ דמיונית שבה הדבר היחיד שאתה מסוגל וצריך לעשות הוא לרכב על דרקונים ולחסל שלדים ומפלצות למיניהן. לפעמים אתה נתקל באיזשהו שריד מהעולם האמיתי, מישהי שסיננת למרות שלא היית אמור לסנן. וכשזה קורה אתה מרגיש רע, בעיקר לא נוח, אבל זה עובר, כי אתה פשוט שם את משקפי השמש האלו שלך, שוקע לך בעולם הדמיוני עם המפלצות ומבין שהכול בסדר. שזה סתם מין זיק של שמש, של קרן, שבעזרת משוואת המעגל הקנוני שהפך להיות חלק מהעולם הלא דמיוני שלך, למרות שהוא אבסטרקטי לגמרי הצליחה לחדור, לעבור על חוקי הפיזיקה ולהיכנס מבעד לזכוכית השחורה.
בהתקף הזה הוא מספר לך על זה שהוא מרגיש כמו ילדה קטנה בחיים, הזאת שכל הזמן נתנו לה הכול ועכשיו יש לה טוסטר מול העיניים ואין לה מושג איפה הלחם נכנס. צוחק במרירות על זה שזה תיאור מיני וממשיך, מספר שהוא עבר כל כך הרבה דחיות, צחקו עליו כל כך הרבה, שהוא מרגיש כמו המסטיק שמדביקים מתחת לכיסא, מגעיל, נידח. הוא מספר בפעם המי יודע כמה על זה שהוא רוצה מישהו אבל הוא לא בטוח שהמישהו הזה רוצה אותו, אומר שאף אחד לא רוצה אותו. ואז, כאילו מאמצע שום מקום אתה אומר לו שאתה רצית אותו פעם, שבגלל זה הפסקת לדבר איתו, שבגלל זה סיננת אותו ואתה מסנן אותו גם עכשיו, לא כמו הילדה ההיא, פחות. אתה פוחד שזה יקרה שוב, שתתאהב. הוא לא כל כך מופתע, כנראה רק עושה את עצמו, ואתה מבין את זה בדיעבד, אחרי שהשיחה כבר נגמרת, אתה חושב על זה שאין לך ממה להיות מאוכזב, זה היה די ברור. רק קצת כועס עליו שלמרות הכול הוא דיבר איתך על כל הבחורים האלו, ביקש ממך עצות, ואתה נתת, נתת כמו העץ הנדיב, שוב, ושוב, ושוב, וזה כאב. כל כך כאב, כאב יותר מנעץ בגוף, כאב יותר מלשבור את הרגל, כאב יותר מלפתוח את הראש, כאב יותר מכל דבר אחר שכאב לך בעולם, ואתה כל כך מפחד מכאב.
הוא בכל זאת קצת מעודד, למרות שהוא ידע והכול, וזה עושה אותך שמח באיזשהו מקום, אתה בעיקר מרגיש איזשהו הקלה והכאב שאתה כל כך מפחד ממנו חוזר ולא חוזר, מתערבל לו בתוך הבלנדר שנקרא מחשבות, והופך לערפל. ערפל לא יכול להתערבל בבלנדר, הסכינים לא באמת יכולים לחתוך אותו, אז הוא סתם מתעופף לו שם, סגור בתוכו, לא באמת מנסה לצאת,ועובר ממצב צבירה לאחר, לפלזמה ולגזים ואז שוב לגזים. אתם ממשיכים לדבר כאילו לא קרה כלום, הוא בסה"כ שולח לך איזשהו סימן איטרנטי של אהבה שמבהיר לך שהפנטזיה שידעת שלא תתממש באמת לא תתממש, ושהכול היה בתוך הראש שלו, כמו שחשבת. זה קצת עצוב.
אתה מדבר איתו על אמת, אומר לו שאם יהיה אמיתי יפסיקו לצחוק עליו, משתמש באינדוקציה ומדבר על האינטרנט, כמקום שבו כולם נפתחים ואף אחד לא צוחק על אף אחד כי יודעים שלא תשתנה. אומר לו שאם יעשה את זה גם במציאות, יצליח לשדר את התחושה הזו, שהוא משדר באינטרנט, זה יקרה גם שם. משתמש בעצמך, משתמש באתוס של פרויד ונראה שהוא קצת משוכנע, אומר שאתה חכם ותודה ואז הולך. יש בזה משהו קצת קר. כאילו הוא עזב אותך למרות שבכלל לא הייתם ביחד, אתה מרגיש קצת כמו הפעם ההיא עם הבחור שאהב אותך ואתה לא אהבת אותו, וכמו בפעם ההיא אתה כותב על זה משהו. רק שהפעם רגשות האשמה הם שלו, אתה חושב, לפחות מקווה, והרגשות האמיתיים הכואבים, אלו שהופכים את אהבה למסוכנת ומושכת כל כך הם שלך. עצוב לך ולא קצת. ובזמן שאתה שקוע בעצב הזה, בערפל הזה שמתמוסס לו בבלנדר, אתה תוהה לעצמך, על מה תחלום בלילה, מקווה שתתעורר באמצע כדי שתוכל לכתוב על זה ועליך, כי החלום הוא לא חלק ממך, לא החלום הזה, אתה יודע.
|
