אתם באים אלי בכל לילה ואני לא רוצה בכם, אני רוצה שתלכו. לפעמים אני מושך את החוט הלבן של התריסים ומבקש שתלכו. אתם אף פעם לא הולכים. לפעמים אני משתולל על המיטה כאילו הייתי באמצע קרב ימי של צוללות מהמלחמה הקרה, הידיים שלי הופכות לטילים גרעיניים, טורפדו, מנסות לפרק את האטומים של המעצמה השנייה לרסיסים. הן אף פעם לא באמת מצליחות, משהו נכשל, E לא שווהMC². אחר כך אני מנסה לחבוט ברדיקלים החופשיים כאילו הייתי אנטיאוקסידנט, מנסה לעצור את פגעי הזקנה, אבל גם זה לא מצליח כי אני לא. אני סתם מנפץ את החלון. בכל בוקר אני קונה חלון חדש, מסמל עליו את הסימנים המיסטיים, אורג עליו בעט בצורה של שתי וערב לוכד חלומות אינדיאני, מקווה שהפעם, רק הפעם, זה יצליח, וE כן יהיה שווה MC².
***
לפעמים אני עוצם את העיניים ומוצא עצמי בתוך מרתף. במדרגות אם להיות מדויק, אני עומד עליהן דקה או שתיים ואז מתיישב. אחר כך אני מביט למעלה ורואה רק שחור, אני משתעשע במחשבה שהתקרה צבועה בשחור אבל מהר מאוד אני פוסל את האפשרות. אני יודע שתקרה תמיד צבועה בלבן, גם בחלומות. אם היה זה חלום צלול הייתי צובע אותה בפסים של לבן, נותן לצבע לשטוף אותה כאילו היה יוחנן המטביל והיא ישוע, מטהר אותה מכל החטאים ובסוף מעביר קו שחור אחד למזכרת, שתהיה צלקת.
כשאני מבין שזה לא חלום צלול, שזו סתם איזושהי תמונה שציירתי לי בראש אני מתרומם ומנסה לפתוח את העיניים, אבל אני לא באמת מצליח. אני רק מסתכל קצת בתקרה וחושב מחשבות ופתאום אני מתחיל ללכת. אני יודע שאני לא רוצה ללכת, לרדת אל תוך החושך הנורא הזה אבל אני בכל זאת הולך. אני מרגיש קצת כאילו המורה לתנך דווקא כן צדק ושכל הסיטואציה הזו, או החלום הזה, היא דרך של האלוהים המעוות של הברית הישנה להעניש אותי. להעניש אותי על כל החטאים שעשיתי, על זה שלא הנחתי תפילין ועל העובדה ששכבתי עם גבר, על זה שאכלתי בשר חזיר וחלב ביום כיפור ועל זה שצחקתי עליו שוב ושוב, קראתי לו, צעקתי שיפגע בי עם ברק מהשמיים אם הוא רוצה, אם הוא יכול. שימחק אותי כאילו הייתי נמלה.
כשאני ממשיך ללכת, לרדת אל תוך המדרגות השחורות אני שם לב לזה שאני נמצא בטירה. אני לא באמת יכול להרגיש כדי להבין איזו מין טירה, אבל אני כן יכול להיזכר. אחרי שאני חושב קצת אני מבין שזו טירה מהספר ההוא שאימא שלי הקריאה לי כשעוד הייתי קטן. והמסקנה הזו, הספר הזה, גורם לי להבין משהו נוסף, להגיע לאמת מפחידה אפילו יותר מפנטזיה מעוותת של אלוהים. אני מבין שזה קצת כמו להיות בובה על חוטים, ומה שנורא בכל הסיפור הזה הוא שהמפעיל של אותה בובה עם חוטים נראים או לא נראים הוא אני עצמי.
פתאום אני נעצר, אני לא כל כך מבין למה. אני בוהה בחחל ככל שהגוף הזר הזה מאפשר לי ומנסה להבין למה, מנסה להבין מה באמת קורה כאן. אבל אני לא מצליח, אני רק רואה דלי צהוב בקצה של גרם המדרגות השחורות ומדמיין איך אני מרים ומטיל אותו למעלה. הוא מלא במים, והרצפה נותנת להם ללקק אותה. אני רק זוכר איך נסענו בפעם ההיא לים המלח וכולם נכנסו וצפו על הגב. אני לא נכנסתי למרות שרציתי לצוף, לעלות למעלה עם כנפיים עשויות מלח ולעצום את העיניים. לדמיין שאני מלאך בשמיים. פוחד. אני רק נשאר על החוף ומביט באנשים הצפים. מקנא גם במלאכים המזוייפים, בנשמות האבודות ששוכבות על המזרן הכחול מגומי, עם שתי מטבעות – אחת על כל עין, כדי לחצות את הסטיקס.
אני ממשיך ללכת, לפסוע, להשאיר את המדרגות מאחורי. יש שם מסדרון והוא צבוע בצבע לבן, בסופו יש חושך ובסוף של החושך (אני יכול לראות כי התרגלתי) עומד לו איש ללא פנים. האיש ללא פנים מסתכל עלי ומחייך למרות שאין לו שפתיים. הוא מביט בפנים שאין לו במבט שהיה גורם לכל האנשים של העולם ביחד לקפוא ומתכופף. אני שוב משותק. לא יכול לזוז. יכול רק לצפות בו. כשהיד שלו מגיעה לרצפה הוא מכווץ את כל האצבעות שלו בבת אחת, כאילו היה אמן לחימה, חגורה שחורה בקרטה, ומתרומם במהירות שיא, מחזיק קרציה.
לקרצייה דווקא יש פנים והן מביטות אלי כאילו היו חלק מתוך תמונה ישנה. אלו הפנים של אח שלי והן עצובות. אבל לא עצב אמיתי אלא עצב מזויף. כזה שילדים קטנים עושים לפעמים כדי לצחוק. הפרצוף של מוקרן למעלה, כדי שהצופה הדמיוני יוכל לקבל נקודת מבט טובה יותר על כל המתרחש, קצת כמו בסרט של מלחמת הכוכבים. אני בכל זאת מצליח לראות את זה בדיוק כמו שצריך. ואז, אומן הלחימה המדומה משליך אותו, את הקרצייה עם הפנים של אח שלי, אלי.
אני נופל ואני רוצה לבכות אבל אני לא יכול. אני מביט באימה ובחלחלה קדימה אל סוף המסדרון ורואה צבא של קרציות עם פנים. כל אחת שונה מהשנייה, שחורה יותר, בהירה יותר, חומה יותר, מתקרבות אלי. רצות אלי, מקפצות מצד לצד, פוסעות בזיגזגים של הלוויות כמו סרטנים קטנים. כשהן מגיעות, עולים קודם כל כך הזכרים, אחר כך הנקבות. מטיילות על הגוף שלי כאילו היה מדבר סהרה, מטפסים עליו כאילו היה הר פוג'י. כשהראשונה מתקרבת לסוף אני פותח את הפה והיא נכנסת. היא מחליקה במורד הגרון ואני רוצה לצרוח, לדפוק על הרצפה עם אגרופים לבכות כמו שלא בכיתי אף פעם, כי אף פעם לא בכיתי. במקום זה אני רק מרגיש טעם מלוח של דמעות בפה ואת הגוש ההוא, בגרון, זה שתמיד נמצא שם לפני שרוצים לבכות. אחר כך, ממשיכות הקרציות להחליק לי במורד הגרון ועושות תחרות של החלקה אמנותית במזחלת. אני יודע שזה לא יגמר אף פעם, כמו סיזיפוס מהמיתולוגיה היוונית. אני רק עוצים את העיניים ופותח אותן, שוב ושוב, נותן לטעם המלוח לשטוף אותי ולרגע אחד אני כמו ים המלח. ברגע אחר משהו שחור יוצא לי מן העיניים. אני מרים אותו בכף היד שלי ששחורה מרוב קרציות שמטפסות עליה מקרב אותו אל העיניים. הקרציות שולפות חבלים זעירים ושחורים ועושות סנפלינג ישר אל תוך הגרון שלי, קופצות ומביטות בחושך באומץ, צוחקות כמו ילדים קטנים, מחזיקות חרבות שחורות ביד השמאלית, מוכנות לדקור. הן דוקרות. בזמן שאני מרגיש את הטעם המלוח שכבר הפך להיות מוכר אני רואה שזה אח שלי, מהתמונה. אני עוצם את העיניים פעם אחת נוספת, ועוד פעם ואני רואה רק שחור. כשאני מסתכל במראה הן נופלות, וזה מרגיש קצת כמו דמעות.
