לגימת שחר

לגימת שחר

הזריחה הייתה כל כך נפלאה,  שלין עצמה את עיניה ופתחה אותן שוב כדי להשתכנע שכל זה לא חלום. היום מלאו לה 33 שנים. היא ישבה על אבן ובעזרת מקל ציירה על החול צורות משונות. הן לא היו דומות לשום דבר – כמו חייה. שמש כבר עמדה ברקיע והשתקפה בתוך הים, כמו תפוח בשל יתר על המידה. הבוקר היה אביבי, אך קריר, והאוויר כמו עטף את לין בשמיכתו השקופה. "מפחיד למות" – חשבה לין. בגיל שלושים פלוס שלה היא לא הפסיקה לחשוב על המוות. המוות רדף אחריה מגיל קטן. קודם אח קטן שלא נולד. אחר כך אימא, דודה, סבתא, דוד. כולם הלכו כל כך מוקדם, בלי להספיק לחלוק עימה את החיים. ועכשיו, כשהיא עברה כבר, לפי חישוביה, חצי מהחיים, לין עדיין לא למדה לחיות. היא חייתה בפנטזיות נצחיות, כאילו לא באמת, בלי לרצות לגעת, לא בלב, ולא בגוף, במציאות, שהיא כה דוקרנית ומפחידה.

היא שמה חוצץ בינה לבין החיים. תחילה, פשוט שגתה בדמיונות, אחר-כך חיפשה אבן-חכמים, שהיה נדמה לה שהיא מצאה אותה. אולי הייתה זאת אמת, משום שאז היה לה כל כך טוב. אך אחרי כן: או שהאבן נעלמה, או שנתגלה לה שהיא לא אמיתית, ואז היא שוב העמידה מחיצה בינה לבין החיים. הפעם היו הקירות אמיתיים: קירותיו של בית חולים פסיכיאטרי. "מה זה דיכאון"? – נזכרה היא בשאלה הלא ילדותית שלה, שהפנתה למורתהּ, שסיפרה לה על בעלה הסובל מדיכאון. אז לא הצליחה לין, כילדה קטנה, להבין מהו דיכאון. ועכשיו, כשישבה לבד ליד הים, היא הבינה, שדיכאון הוא מוות, מוות קטן, אשר בן אדם בעצמו מזמין אליו כדי לנוח מהחיים. וכמו שאחרי החיים בא המוות, כך אחרי המוות באים החיים. ומי שמחליט האם לחיות או האם למות הוא רק בן האדם עצמו, עד כמה שזה לא נראה משונה. אך הכי מפחיד בעיניה היה שהיא הבינה, שמוות, הוא יותר נוח. כיוון שלא צריך לפחד ממנו.

 לין כל חייה פחדה מהמוות, ולכן היא גם בחרה למות. אך כעת היא חשה כי זה מוזר לפחד ממנו. עכשיו היא פחדה גם מהחיים, פחדה מהים הזה ומזריחת השמש, פחדה מהאבן החדה, שעליה היא ישבה, פחדה לחלוץ נעליים ולטייל יחפה על החול. לא שהמוות הפסיק להפחיד אותה, אך פחד זה כבר היה מוכר לה.

מן החיים היא הספיקה לטעום רק מעט. היה להם טעם מתוק אך גם מר. המר גבר על המתוק. את המתוק העדיפה לין פשוט לא לאכול.

במוות שלה היא נתקלה באנשים שונים. גם אלו שחיו, וגם אלו שהיו מתים. אך כיוון שכל פעם הייתה מתה גם היא עצמה, בסופו של דבר נשארה לבד.

והנה עכשיו ביום הולדתה, כשישבה לבד ליד הים, החליטה לין לקחת לגימה – לגימת שחר. תחילה כאב לה מאוד, משום שהיא שכחה כיצד יש לגמוא, אך לין כבר ידעה שאחרי הלגימה הראשונה תבוא לגימה נוספת, והיא גם ידעה שתהיה גם לגימת השקיעה. והיא ידעה שאם לא תפסיק לגמוא, יתחלף המוות בחיים, לא כל כך מאוחרים, אך לעומת זאת – חיים אמיתיים...