"אל תירא ישראל"
קרוליין גליק
לפני כחודשיים, זכתה איראן בניצחון אסטרטגי ענק. ירדן, בת הברית היציבה והנאמנה ביותר של המערב, התחילה להתכופף מול איראן.
ב-12 בדצמבר 2010, נפגש בדלתיים סגורות מלך ירדן, עבדאללה השני, עם אספנדיאר ראחים משאי, ראש לשכתו של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד. בסוף הפגישה, קיבל עבדאללה הזמנה רישמית מאת אחמדינג'אד לביקור ממלכתי באיראן. עבדאללה אישר את ההזמנה.
על פי סוכנות הידיעות האיראנית, אמר משאי שביקור עבדאללה יתחיל דף חדש ביחסים בין שתי המדינות, וכי "לטהרן ורבת עמון יש יכולות רבות לשיתוף פעולה, יכולות אלו מסוגלות לשמש קרקע פוריה לפיתוח היחסים". משאי הוסיף, "אם המדינות המוסלמיות יהיו מאוחדות, אף מדינה לא תהיה בסכנה". מצידו, עבדאללה הודיע כי ארצו מכירה בזכויות הגרעיניות של איראן ותומכת בגישה שלה לטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום.
עבדאללה היה מראשוני מנהיגי העולם שהזהיר מאיראן. בשנת 2004, הזהיר עבדאללה מפני "הסהר השיעי", היווצרותה האפשרית של ברית פוליטית-אסטרטגית-אזורית ביוזמה ובדומיננטיות איראנית, אשר משתרעת גיאוגראפית מאיראן ועד לבנון, במדינות בהן העדה השיעית ממלאת תפקיד פוליטי. הוא הקים זעקה גדולה, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.
בשש השנים שחלפו, המציאות עלתה על הפחדים של עבדאללה. לא רק לבנון וסוריה נפלו תחת שליטה איראנית. עירק, טורקיה, קטאר ועזה, ובמידה הולכת וגוברת גם עומאן, תימן ואפגניסטן.
מול התרחבות ההשפעה של איראן והתקדמותה המתמדת ליכולות גרעיניות, מתנהגת ארה"ב כאילו אין סיבה לדאגה. וכפועל יוצא מזה, ירדן יוצאת מכליה.
במברק שנכתב באפריל 2009 והודלף בויקיליקס, כתב שגריר ארה"ב בירדן, סטיבן בקרופט, על התסכול המתגבר והחשש של ירדן עקב אוזלת היד האמריקאית בטיפול באיום האיראני.
בקרופט כתב, "מנהיגי ירדן מפחדים להיראות כמי שמכתיבים לארה"ב את דרך הפעולה, אך תגובותיהן חושפות מגמה סמויה של ספקות ביכולת של ארה"ב להתמודד ביעילות עם האיום האיראני".
מצד אחד, הפצירה ירדן בארה"ב לתקוף את מתקני הגרעין של איראן. "תפציצו את אירן, או שתחיו עם פצצה אירנית. הסנקציות והתמריצים לא יעזרו". אך מצד שני, הירדנים הבינו כי ממשל אובאמה מחוייב לפייס את איראן, ולא הצליחו לקבל הבטחה מארה"ב שהפיוס לא יבוא על חשבון שאר המדינות הערביות.
בקרופט פרסם אזהרה חמורה מעבדאללה. עבדאללה הזהיר כי אם הערבים יאמינו שארה"ב מפייסת את איראן על חשבונן, הדבר יגרום לנהירה של מדינות ערביות אל עבר איראן במטרה להשיג שלום ולהתקרב לטהרן. "המלך עבדאללה ייעץ לשליח המיוחד למזרח התיכון, ג'ורג' מישל, בפברואר (2009), כי התעסקות ישירה של ארה"ב עם איראן בשלב זה פשוט תעמיק את השסעים הערביים, כיוון שמדינות "ללא עמוד שדרה" יערקו אל עבר המחנה האירני".
זה היה אז. ומאז, ממשל אובאמה לא נקף אצבע לאחר שהדיקטטור האיראני ,מחמוד אחמדינג'אד, ותומכיו גנבו את השלטון עם בחירות מזוייפות. הם לא עשו דבר כאשר הממשל הדיקטטורי דיכא את הפגנות ההמונים שיצאו לרחובות כדי למחות על ההונאה הגדולה. ממשל אובאמה לא עשה דבר כשאיראן התחילה במשחקי מלחמה לאורך מיצרי הורמוז, התקדמה בתוכנית הגרעין שלה, העמיקה ויצרה בריתות צבאיות עם טורקיה וונצואלה והסלימה את מלחמת הפרוקסי שלה נגד ארה"ב ובנות בריתה באפגניסטן.
האמריקאים לא אמרו דבר כאשר איראן מנעה מהסיעה הפרו-אמריקאית שזכתה בבחירות להרכיב ממשלה. הם לא עשו דבר כאשר איראן אילצה בחירה מחודשת של ראש הממשלה, נורי אל-מליכי, למרות תבוסתו בבחירות.
בזמן שוושינגטון עומדת בחיבוק ידיים מול התוקפנות האיראנית, ירדן ובנות בריתה האחרות של ארה"ב רואות כיצד אובאמה מטריד את ישראל, מודיע על הסגת כל הכוחות האמריקנים מעירק, ממנה שגריר חדש בסוריה ומגדיל את הסיוע לצבא לבנון, הנשלט על ידי איראן.
וכך, בדיוק כמו שעבדאללה הזהיר, הוא הופך היום את ירדן ל"מדינה בלי עמוד שדרה", ועושה שלום נפרד עם איראן. ירדן היא מדינה חלשה. משטר המיעוט ההאשמי שלה לא הצליח להשתלט על הרוב הפלישתיני שבה. ומאז הקמתה על ידי הבריטים, בשנת 1946, קיומה של ירדן תלוי במעצמות המערב ובישראל.
עם התנהגותו, הולך עבדאללה בעקבות אביו. המלך חוסיין שרד בזכות זה שתמיד עקב אחר הלך הרוחות והלך עם החזק ביותר בכל זמן נתון. כאשר חוסיין האמין כי המערב וישראל יותר חלשות, הוא הלך עם אויביהן. הוא חזר לברית המערבית רק לאחר שהם ניצחו והוא השתכנע שהם חזקים יותר. דוגמאות בולטות לכך הן הברית שכרת ב-1967 עם מצרים וסוריה נגד ישראל, וההחלטה שלו בשנת 1990 לעמוד לצד סדאם חוסיין בעקבות כיבוש סדאם את כווית.
קחו את צרפת למשל.
במברק דיפלומטי אחר שהודלף בויקיליקס, שגרירות ארה"ב בפריז דיווחה כי נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, חושב שהפלשתינים חזקים יותר מישראל. הדו"ח טוען כי בפגישה שנערכה בין סרקוזי לבנימין נתניהו, ביוני 2009, אמר סרקוזי לנתניהו שהוא חייב להיכנע לכל דרישות הפלשתינים כיוון שלדעתו הם חזקים יותר.
לפני שסרקוזי נכנס לתפקידו, הוא נחשב לתומך גדול של ישראל וידיד אישי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אך עם כניסתו לתפקיד, הוא מצדד בפלשתינים נגד ישראל. הוא כבר התיידד עם סוריה לאחרונה, והסכים למכור מאה טילים נגד טנקים מתקדמים לצבא לבנון, שבשליטת חיזבאללה.
לאור מה שאמר לנתניהו, מניעו של סרקוזי ברור, הוא מנתח את מאזן הכוחות בין ישראל לאויביה. לשמחתנו, הוא טועה. ישראל חזקה יותר מהפלשתינים ויש לה את הכוח להגן על עצמה מפני אויביה.
למרבה הצער עבור ישראל, ניתוחו של סרקוזי מבוסס כנראה מטענות ששמע מגורמים שונים בישראל. בשנים האחרונות, מנהיגי ישראל הצליחו לשכנע את הידידות הטובות ביותר של ישראל, שלישראל אין ברירה אחרת מאשר להיכנע.
בהתבסס על טענות אלה, ההחלטה של סרקוזי לעשות שלום נפרד עם סוריה וחיזבאללה הגיונית מאוד.
חשוב לקחת את זה בחשבון כאשר שוקלים את הסיבה מדוע מסע ההכפשות נגד ישראל ושלילת הלגיטימציה שלה צובר תאוצה. בהתחשב בתחושה שנושאות ממשלות ישראל, שישראל היא מקרה אבוד, מדינות שונות בעולם חושבות שאין להן טעם לבוא לעזרת ישראל מפני המלעיזים. מנקודת המבט שלהן, תועלת רבה יותר תצמח להן כשהן לא יעשו דבר ויהפכו את ישראל לסוס החלש.
הדבר שלא לקחנו בחשבון הוא שאירופה והערבים יעדיפו לכרות ברית עם אירן מאשר להתגונן מפניה.
הם אוהבים את ישראל רק כאשר היא חזקה.
והחולשה הזו דחפה את ירדן אל מעבר לקצה.
הלקח מכך עבור ישראל, ברור. במשך 17 השנים האחרונות, בילתה ישראל זמן רב בהדגשת החולשה שלה והחוזק של אויביה. זה חייב להשתנות. ישראל צריכה להתרכז בכוח שלה ובחולשה של אויביה.
אירן גם הרבה פחות חזקה ממה שהיא נראית. מהתולעת Stuxnet, דרך הכלכלה המקרטעת, מחבלות תוך ארציות, ועד האופוזיציה שעדיין מנסה להפיל את השלטון - הבטן הרכה של אירן חשופה. והיא הופכת להיות רכה ורכה יותר עם הזמן.
לעומת זאת, בישראל יש ממשלה יציבה. עוצמתה הכלכלית, הטכנולוגית והצבאית עולה בהתמדה. ישראל היא כוח שיש לקחת בחשבון.
מעבר של ירדן לצד האירני הוא דבר בלתי נמנע. גם של לבנון ואפילו של סוריה. אבל בואו לא נשכח דבר אחד: אנחנו חזקים ואנחנו יכולים להתחזק, אויבינו חלשים ואנחנו יכולים להחליש אותם עוד יותר.
