פרק שישי

כתיבת ספר.

פרק שישי.

"תגידו, גם לכן משעמם?" הילה שאלה פתע.

הבנות, מזי, ג'וש ומקס כבר היו על המטוס.

מזי התיישבה עם הבנות בשורה האמצעית ואילו הבנים כמה כיסאות מאחוריהן.

"יש לי רעיון!"

"ומהו?"

"ליטל? הבאת לפה את היומן שלך?"

"ברור! תגידי, מה עובר עליך מוריה? את הרי יודעת שאני תמיד מביאה את היומן שלי לכל מקום."

"יפה!"

"מה יפה בזה?"

"זה יפה בת-אל בגלל שליטל יכולה לקרוא לנו קטעים ממנו, הרי היא התחילה בכיתה ח' לכתוב את היומן הזה, נכון? אז בטח קרו דברים מעניינים, מצחיקים או עצובים שנה שעברה."

"צודקת! ליטל, בבקשה תקראי לנו, פליז..."

"בסדר, רק תבדקו שמזי ישנה."

מוריה, שישבה לצערה ליד מזי, בדקה את מזי מכל הכיוונים לראות אם היא ישנה, והתוצאות , כך חשבה מוריה היו חיוביות.

"מזי ישנה כמו בול עץ. עכשיו הוד מעלתה, חברתו של הנסיך אלכס מוכנה לקרוא!"

"חח.. אהבלה טוב בואו נראה" דפדפתי ביומן שלי למצוא כל דבר מעניין שקרה שנה שעברה או השנה.

"נו.. ליטל..."אמרה בת-אל בחוסר סבלנות.

"סתמי כבר בת-אל! הנה מצאתי."

"איזה קטע זה?"שאלה הילה.

"הילולה זה הקטע עם הוואקום של קורל את ממש תקרעי מצחוק. זוכרת את זה, בת-אל?"

"כן...יואו זה היה ממש קורע! רות בקושי הצליחה לחנוק את הצחוק שלה, את כבר עוד שנייה היית על הרצפה ו..."

"בת-אל סתמי! אני רוצה שליטל תספר, לא את, פה גדול!" נזפה בה מוריה.

"טוב, להרגיע, אני רוצה להתחיל כבר." מיהרתי לצנן את האווירה. הרי אני הייתי זו שחייבת לשבת בין בת-אל למוריה, כי כולם ידעו שמוריה לא סובלת את בת-אל ובת-אל לא סובלת את מוריה וזה היה הדדי, בשבילם, לעומת זאת אני, נופר .כ. ורות סבלנו מזה.

"ליטל, אני חושבת שכדי שתפסיקי להרהר ותתחילי לספר, או שמלחמת העולם השלישית תתחיל." לחשה לי הילה בשביל לא להעיר את מזי.

"היי! על איזו מלחמה את מדברת?!" אמרו בת-אל ומוריה ביחד בזעף.

"דיייייייי! עוד מילה אחת ממישהי מפה ואני לא קוראת!" אמרתי בנימה של אזהרה.

"סליחה" אמרו הבנות פה אחד.

הבנות לא שמו לב אבל הן העירו את מזי, אבל היא החליטה להמשיך ולעשות את עצמה ישנה "מי יודע" חשבה לעצמה מזי "אולי משהו מעניין קורה, לא כדאי להפריע."

"טוב, אז הנה הקטע" התחלתי לקרוא.

"יואו.... אני זוכרת את זה איזה קורע זה היה!!!" אמרה בת-אל בקול רם כי שכחה שמזי ישנה.

"ששש.... פה גדול סתמי כבר!" אמרה מוריה בלחש לבת-אל, מחשש שהיא תעיר את מזל ושוב פעם יהיה משעמם.

"מוריה אל תתחילי שוב!" אמרה הילה.

"נו.. הילולה? מוריושה? מה אתן אומרות? אני חושבת שבת-אל אמרה את דבריה בנידון כמו ששמענו מקודם, אז תגידו את ההערות שלכן ואז נקבע את הניקוד לקטע הזה ונעבור לקטע הבא" אמרתי בשביל לתת עוד עניין בקריאה.

"טוב אז אני אתחיל." אמרה הילה, "אני חושבת ש.... זה היה קורעעעע!!!, זה היה ממש אבל ממש אבל ממש ממש מצחיק, אין, הקורל הזאת תמיד עושה משהו מצחיק, היא ומזי לא הולכות טוב ביחד." סיכמה הילה את הערותיה.

"יפה, עכשיו תורך, מוריה." אמרתי.

"טוב אז ככה, מכאן רואים שקורל באמת אהבלה, מי הטמבל שירצה להרגיז את מזי בזזי?! אבל כל עוד זה מבדר אותנו ואנחנו לא נפגעות מזה אז... שיהיה לה בכיף." אמרה מוריה.

"טוב אז לניקוד. בת-אל, כמה נקודות? מ1-10!"

"אני נותנת לקטע אממ... 10 נקודות, קטע פשוט מעולה!"

"טוב, 10 נקודות על ההתחלה. מוריה כמה נקודות? מ1-10!"

"אממ... אני נותנת 9. זה שפה גדול נראתה כמו עגבנייה זה לא מצחיק, סורי..."

"יואו מוריה, יאללה איתך!" אמרה הילה שראתה שמתקרבת סערה לשורה שלהם, סערה שיכלה להעיר את מזי ואז יהיה משעמם כמקודם, "אני נותנת 10 נקודות לקטע, אני רק מדמיינת לעצמי את הכול ואני כמעט בוכה!"

הבנות המשיכו לדבר ביניהן על הקטע שזה עתה ליטל קראה, ובינתיים הן לא ידעו שעוד מישהי הקשיבה בדריכות לקטע ולהערות שהבנות נתנו לו.

"הבנות האלה תמיד יישארו כאלה! וואי, איך אני מתגעגעת לשיגעונות שלהן, הכיתה הזאת עשתה לי כאלה צרות אז... אני זוכרת שאיך שהייתי באה לפתוח את התא בבוקר, המכתבים נפלו על הרצפה מתוכו, כל המורות שכתבו לי 'הבנות האלה והאלה לא הופיעו בשיעור אומנות' , 'שלושת הילדות האלה הפריעו בשיעור גיאוגרפיה' אני זוכרת איך סיגלית פרייליימן, המורה שלהן לגיאוגרפיה, באה אליי יום לפני האסיפת הורים ואמרה לי 'תקשיבי מזי, זה לא יכול להיות ששכבת ח' מפגרת ככה בחומר הנלמד! והכיתה שלך - או אוו.. הכי מפגרת בחומר. בדיוק עכשיו, בשיעור שהיה, נאלצתי להתווכח עם ליטל ברוק והבלונדינית השנייה עם עייני התכלת שבאה לקראת הסוף לעזרתה. איך קראו לה.. אממ... גילה מיפשירל, שיכול להיות שיהיה טיפה רטוב בקצוות של הנחל מתי שיש סערה, וכל זה רק בשביל לעשות דיון ולבזבז את השיעור. איך אני יכולה ללמד חומר עם התלמידות האלה?!' ואוי! איך אני זוכרת את הפעם הזאת שרחל אמרי הוציאה בערך 17 בנות מתוך ה27 בנות שנכחו בכיתה בשיעור תנ"ך שהיה להן במחצית השנייה. באותו זמן אז אני כבר הייתי צריכה לעשות משהו, להתקשר לכל ההורים שהבנות שלהם החליטו לעשות מהשיעור צחוק ולמחרת נזפתי בכל הכיתה."

"טוב יאללה ליטל קטע הבא" האיצה בה הילה.

"אוקיי הנה מצאתי עוד קטע אחד...."

"נו..."אמרו הילה ומוריה ביחד.

"טוב, אז ככה" ושוב התחלתי לקרוא.

לרגע הייתה שתיקה, אף אחת לא דיברה, כולן חשבו.

"הכול בגלל שנופר .כ. פשוט לא רצתה להגיד את השם שלה, רננה פשוט התעצבנה ואמרה להן לעזוב את נופר במנוחה." אמרה לפתע הילה.

"כן, אני זוכרת איך רננה בכתה אחרי זה, היא היחידה שנשברה, כולנו שמרנו בפנים. ליטל, את בכלל שמרת את זה אצלך עד שאני ורננה התקשרנו אלייך מאוחר בלילה ואבא שלך התעניין." אמרה בת-אל.

"תגידי, בת-אל, את זוכרת שגם באותו יום יסמין הקיאה לפני שעלינו לאוטובוסים, ואז כשהגענו היא התעלפה?" שאלתי לפתע את בת-אל.

"כן..." החזירה לי בת-אל כתשובה.

"זה מה שמזכיר לי.. אם יסמין לא הייתה מתעלפת - מזי בזזי לא הייתה רואה אותי מחכה לאוטובוס, ואז היא לא הייתה דוחפת האף הענק שלה לתוך העניינים שלי. אררר....קרצייה!"

"חשבתי שהיא הבנאדם השני שאת הכי בוטחת בו אחרי מוריה, ופתאום את אומרת עליה שהיא קרצייה, מה קרה?" לגלגה עלי בת-אל.

"תגידי, פה גדול, כמה פעמים אפשר להגיד לך לסתום ת'פה?!" נזפה בה מוריה.

"ליטל, לאן באמת היית צריכה ללכת?" שאלה הילה בהתעניינות.

"אממ... האמת שתכננתי ללכת לסבתא שלי, כאילו לבקר אותה בבית אבות ולעשות לה הפתעה." השבתי להילה על שאלתה.

"ואיך בדיוק היא הרסה לך כשהיא דחפה את האף שלה?" מוריה שאלה.

"טוב היא התחילה לתחקר אותי... 'מה, את עדיין פה?' 'למה את צריכה את האוטובוס?' 'התחנה שמה, לא פה !' ואז פספסתי את האוטובוס כי הוא בדיוק עבר.. אז הייתי צריכה לגלות לאמא שלי את כל התוכנית, אמא שלי הודיעה לסבתא שלי שגם אני באה איתה וכל ההפתעה נהרסה, באסה!" אמרתי.

"אבל סבתא שלך ממש שמחה, לא?" אמרה הילה.

"כן, אבל אני יודעת שהפתעה, כמו לבקר את סבתא בבית אבות, זה עוד יותר טוב מלבקר את סבתא ולהודיע לה מראש!" קבעתי.

ושוב מחשבותיה של מזי נדדו לאותו היום, "אכן כן, זה היה יום מלא בהפתעות לא משמחות, ניסיתי להיראות רגועה, אבל פחדתי. טוב, מה לעשות, הן היו על אחריותי. עכשיו הבנתי למה היא חיכתה כל הזמן הזה, טוב, לפחות סבתא של ליטל שמחה..."

"טוב לא משנה" אמרתי לפתע, "אז, מה אתן אומרות על הקטע? ודרך אגב, זה רק הערות הפעם, בלי ניקוד."

"טוב, אז אני ראשונה" אמרה בת-אל.

"בבקשה פה גדול" הציקה מוריה, אבל בת-אל המשיכה בשלה והתעלמה ממנה, "אני חושבת שהיה דווקא ממש כיף בלונה פארק אבל רק ממש חבל שזה הרס את הכול!".

"כנ"ל" אמרו מוריה והילה ביחד והסכימו עם דבריה של בת-אל.

"וואי, יש לי עוד קטע, אבל הוא לא כתוב, ואתן תיכף תבינו גם למה." אמרתי בשביל לעבור לקטע שיצחיק את הבנות ולא יעכיר את האווירה.

"טוב, שפכי" אמרו כולן.

"טוב, אז אני בטוחה שכולכן זוכרות את הסמינריון שהיה שנה שעברה בעין גדי. נכון? ולא, בת-אל, זה לא מה שקרה לרננה עם מזי בזזי והמקלחת" אמרהתי.

פה מזי נכנסה למבוכה "יואו, איזה פדיחות..המקלחת.." מזי ניסתה בכל כוחה שלא להסמיק מרוב מבוכה וכך להסגיר את עצמה בטעות. "זה באמת היה מפדח...אני ממש לא מבינה - איך רננה סיפרה לבנות? אני הייתי מנסה כמה שיותר להדחיק את הזיכרון אם הייתי תופסת את אחת המורות שלי באמצע המקלחת."

"מה?! איך את יודעת על זה? אני חשבתי דווקא שרננה מנסה להדחיק את הזיכרון הזה"

שאלה לפתע בת-אל.

"רננה לא סיפרה לי, אבל רות כן, חחח...." ענתה מוריה.

"טוב, לפחות אני יודעת שרננה מנסה להדחיק את הזיכרון..." חשבה לעצמה מזי.

"טוב, די כבר, זה לא זה! בת-אל, את זוכרת את מקרה ה"דאודורנט"?" שאלתי את בת-אל אם בתקווה שהיא זוכרת משהו.

"איך אפשר שלא לזכור?!" אמרה בת-אל, "זה היה ממש קורע"

"אהה... הלווו, אנחנו לא היינו, לא ראינו וגם לא שמענו." אמרה הילה.

"אממ... נכון! בתקציר בבקשה." אמרה מוריה גם היא.

"טוב, אז ככה...כשהלכנו לתפילת ערבית, ביקשתי את המפתחות לחדר בשביל ללכת לשירותים.אחרי כמה זמן קלטתי את כל החבורה, חוץ מרות, באות לכיוון החדר שלנו." התחלתי לספר.

"כן, באנו, למה, מה חשבת, שאנחנו ניתן רק לך להיות בחדר בזמן שאנחנו נתקעות משועממות בתפילה?" אמרה בת-אל.

"סליחה, מה כבר הייתי יכולה לעשות בחדר?" החזרתי לה בשאלה.

"לקרוא את הספר שנתתי לך, 'צמרמורת' " החזירה לי בת-אל תשובה.

"כן, תקשיבי, את הספרים אני קוראת רק מתי שאין לידי מישהו, או שבאותו המקרה זאת הייתה מישהי -  שהיא סטופר אנושי. היא ידעה שהלכתי לחדר, אם המוח שלך קולט מה אני אומרת." החזרתי לה תשובה.

"טוב, תרגיעו כבר! ליטל תמשיכי בבקשה." ביקשה ממני מוריה.

"טוב, בקיצור.. כל החבורה, למעט רות, הגיעה. קורל ראתה את הדאודוראנט שלי והתחילה לרסס את כל החדר! במיוחד מעל המיטה של רות, חחח...., היא גמרה לי שלושת רבעי ממנו."

"זהו? זה הכל?" שאלה הילה

"חחח.... נראה לך?!" אמרה בת-אל בלגלוג, "אם זה היה הכל, לא היה אפילו שווה להיזכר בזה"

"למה? מה קרה אח"כ?" שאלה הילה

"אח"כ מזי באה ו..." התחילה  בת-אל לספר אבל אני קטעתי את דבריה, "אממ... חשבתי שאני מספרת!"

"אוי, נכון, סליחה" אמרה בת-אל

ראיתי שמוריה באה להגיד משהו אז התחלתי כבר לספר, "אח"כ מזי באה ולא רק שהיא ראתה שכל החדר שלנו היה מאובק מהדאודורנט, הוא היה גם ממש אבל ממש מסריח מכמות הדאודורנט שקורל ריססה.. כל החבורה, למעט בת-אל, רננה ואני, התחבאה ממזי. מזי צרחה על בת-אל ועל רננה, 'לאאאאאאאא..... היא צרחה עליי!' רננה ובת-אל צחקו." אמרתי וסיימתי את הסיפור.

"כן... ועלינו היא לא צרחה, אפילו שבאנו אחרייך.. ואנחנו, או יותר נכון קורל - עשתה את כל הבעיות! חהחה" אמרה בת-אל, וכולן צחקו, אבל מזי צחקה הכי הרבה.

השלט "לחגור חגורות נדלק".

"טוב, נוחתים" אמרה הילה.

"היי, אני לא מעירה את מזי בזזי" אמרה מוריה.

"יאו מוריה! אני אעיר אותה, טוב לך?" אמרתי.

"כן, למעשה מאוד טוב לי חחח..." החזירה לי תשובה.

פניתי אל מזי ואמרתי, "המורה מזי, המורה מזי.. נוחתים עכשיו." זה לא עבד.

מזי המשיכה לעשות את ההצגה שלה ואני אמרתי, "המורה מזי, תתעוררי!" דפקתי לה קלות עם כף ידי על הכתף שלה והיא "התעוררה".

"מה קרה ליטל?" שאלה מזי.

"אנחנו נוחתים, צריך לחגור חגורות" אמרתי.

ולאט לאט המטוס נחת על אדמת פריז.....

~סוף פרק~