עליזה יצאה מהבית. היא סגרה את הדלת בשקט שהילדים לא יתעוררו. היא חשבה שלא תראה אותם יותר, שזאת הפעם האחרונה, והכאב חנק אותה. לפני שעזבה היא נכנסה לחדר השינה שלהם וישבה על קצה המיטה של אילנה וג'קי. אילנה הייתה בתה הבכורה וג'קי בן זקוניה, מולם ישנו דוד ואשר, שני בניה האמצעיים. אילנה שכבה עם הגב לקיר וחיבקה את ג'קי הקטן בעדינות, שניהם נשמו באיטיות. לראות אותם ככה ניחם את עליזה. היא ידעה שהיא תשמור עליו ושכשהוא יגדל, גם הוא ישמור עליה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהם ילמדו למלא את החלל שהיא משאירה מאחור.
היא המשיכה לשבת שם דקות ארוכות בלי לומר מילה, דמעות מתגלשות על פניה. הבנים לא התעוררו ורק אילנה פקחה את עיניה לרגע קצר. היא הביטה באימא שלה ולא הופתעה לראות אותה יושבת שם. היא ישבה איתם הרבה בלילות, בוהה בעיניהם העצומות ונזכרת שהיא לא בלתי נראית, שהיא קיימת ושהיא חשובה, לפחות בין כותלי החדר הזה. אילנה חייכה אליה חיוך קטן, כיווץ עדין של השפתיים, ועיניה שוב נסגרו מעצמן. החיוך הזה הרג את עליזה. כל הדברים הטובים שעשתה בחייה הסתכמו במחווה הזעירה הזאת של בתה, ועכשיו היא משאירה אותה לבד, את הילדה בת העשר. הילדה אותה חינכה להיות תחליף אימא מאז שנולדה, לרשת אותה למקרה חירום, למקרה שתחליט לברוח בסוף. היא לימדה אותה להחליף חיתולים, לחמם בקבוקים, לסרוג לתפור, ולהכין לאבא צ'אי. איזה מן אימא תעזוב את הילדה שלה היא חשבה לעצמה, איזה מן אימא אני?
היא לא ידעה קרוא או כתוב. בחיים האלה, היא ידעה רק את מה שהייתה צריכה לדעת – לנקות ולבשל, לכבס ולטפל ולחיות בשביל אחרים, אלה היו הכישורים היחידים שלה. כשהייתה ילדה בבגדאד לא היה לה זמן ללכת לבית ספר, אבא שלה שלח אותה לנקות בתים של עשירים במקום. אחרי שעלתה לארץ היא ניסתה ללמוד, היא אפילו הלכה לבית ספר מיוחד לאנאלפביתים, אבל אחרי יומיים עזבה כי לא היה מי שיטפל בילדים. נדמה שתמיד היה משהו יותר חשוב לעשות, מישהו יותר חשוב לדאוג לו, ולה זה ממש לא הפריע פשוט כי היא מעולם לא הכירה משהו אחר. לשים את עצמה ראשונה הרגיש לא טבעי ומפחיד. לטפל בילדים היה התירוץ שלה. הם אפשרו לה להתחבא מן העולם, עולם שמהרגע שנולדה למדה והורגלה לכך שהוא גדול עליה בכמה מידות, שלהיות אימא ורעיה הם הדברים היחידים שתוכל לעשות.
היא הייתה אישה צנועה וכנועה, צייתנית ושקטה, וכל מי שהכיר אותה אהב אותה ככזאת. לא הייתה לה בעיה להתבטל בפני בעלה והילדים, בפני אחיה ואחיותיה, לחיות בבורות מבורכת בלי זעזועים ומהמורות. זאת לא הייתה תחושת האפסיות או כפיות הטובה ששברה אותה, לזה הייתה רגילה עוד מילדות, מה שבר לה את הרוח הייתה ההשפלה.
גם כשניקתה בתי שימוש מטונפים בשביל פרוטות היא לא הרגישה מושפלת, זאת הייתה עבודה ככול העבודות ועבודה הגונה היא אף פעם לא משפילה. גם כשכולם ידעו שהאישה בת השלושים וחמש לא יודעת לקרוא, לא בעברית ולא בערבית, היא לא הרגישה מושפלת כי הרי אף פעם לא היה לה זמן ללמוד, לשרוד ולהיות ילדה ואישה טובה תמיד היו חשובים יותר. גם כשאף אחד לא שם לב שהיא קיימת, שהתעלמו ממנה במשך ימים שלמים, גם אז היא לא הרגישה מושפלת כי בלאו הכי לא היה לה מה להגיד. היא אף פעם לא ידעה השפלה אמיתית עד היום ששאול, בעלה, הכיר לה את אסתר.
עליזה למדה לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולא לתת לשום דבר מזיק לחדור לתוך העולם שלה, אבל מפני אסתר היא לא יכלה להסתתר. בעלה הכניס אותה אליהם הביתה ודאג להכיר ביניהן. היא יכלה לא לשמוע ולא לראות אבל מן הריח החריף של הבושם הזול היא לא יכלה לברוח. הריח שנדף מן הבחורה האשכנזייה והצעירה כל כך היה פשוט יותר מדי, אפילו בשבילה.
עליזה שטפה את הרצפה במטבח כשהם נכנסו. זה היה ביום ראשון בצהריים ורק היא וג'קי הקטן היו בבית. שאול נכנס וקצת מאחוריו עמדה אסתר המפוחדת. היא לבשה שמלה אביבית כחולה מנוקדת בעיגולים לבנים. היא הייתה דקיקה וכל כך לא דומה לבנות שהסתובבו אצלם בשכונה. אף אחת לא נראתה ככה. היה לה עור צח, ומבט תמים והיא נראתה רעננה ומטופחת.
שאול טרק את הדלת, חצה את המסדרון הקטן בכניסה לבית ונעמד מול עליזה כשהוא מסמן לילדה הרועדת להצטרף אליו. "בואי בואי אל תפחדי" הוא סימן לה כאילו הייתה גורה פצועה. אסתר עוד עמדה במסדרון ועליזה שעדיין לא הבחינה בה הביטה בבעלה בתמיהה, לא מבינה מי האורחת שמסרבת להתגלות. אחרי מספר שניות מביכות שאול, חיוך מגוחך מרוח על פניו, ניגש לדלת ואחז בה בידה. הוא הביא אותה למטבח ואמר "תכירי, זאת אסתי, היא מזכירה אצלנו בעבודה והיא צריכה מקום לישון. היא תישאר פה כמה ימים, אולי שבוע".
זאת הייתה הכרזה, הוא לא שאל את אשתו אם יש מקום או אם זה יפריע לה, הוא ציין עובדה. לעליזה, שהייתה המומה בהתחלה, לקח קצת זמן להבין מה קורה. בעלה עמד מולה כשהוא אוחז בבחורה צעירה ויפה שלא ראתה מעולם. חוץ מהמשפחה היא כמעט ולא הכירה אנשים זרים. תמיד היו בנות דודות ואחיות בבית, אבל ילדה אשכנזייה, בלונדינית עם עיניים כחולות, מזכירה מהעבודה? היא לא הייתה משפחה, רחוק מזה, והוא נותן לה לישון ולהתארח אצלנו בבית?
רק אחרי כמה שניות של הרהור הדברים החלו להתבהר. היא הבינה מה בעלה עולל לה, ואז בפעם הראשונה בחייה, אחרי שלושים וחמש שנה של עבדות, היא סוף סוף הרגישה מהי השפלה. היא רצתה ליפול על הרצפה ולבכות אבל במקום היא פשוט המשיכה עם הספונג'ה. היא אמרה לו בשקט שיש מזרון במרפסת ושכשהיא תסיים לשטוף היא תציע אותו בסלון. הוא המשיך לחייך כאילו הביא לה הביתה פרחים ואמר, "תודה. אנחנו נחזור בערב". ואז כשהוא עדיין אוחז בידה של אסתר, הם יצאו מהבית יחד. 'כמה טיפשה הוא חושב שאני', היא מלמלה לעצמה.
גם אחרי שהלכו היא לא בכתה, היא לא צרחה או השתוללה בשום צורה. היא ניגשה לשולחן האוכל העגול במטבח והתיישבה, בוהה ברצפה, גבה שפוף. תמיד כאב לה לחשוב עליו עם נשים אחרות, אבל בלית ברירה היא קיבלה את זה כל עוד זה היה רחוק ממנה, רחוק מהילדים. אבל להכניס אישה זרה לתוך הבית? מהר מאוד היא הבינה שהוא כלל לא חשב שהיא טיפשה, אלא פשוט לא היה איכפת לו. הוא ידע שהיא חסרת אונים ושלא תעז להגיד או לעשות דבר, שלא משנה מה הוא יעשה, היא תמשיך לעצום עיניים. רק כשחייך אליה את החיוך היהיר והאכזרי שלו, היא באמת הבינה איך הוא רואה אותה, שהוא לא אהב או כיבד אותה מעולם, שהיא המשרתת שלו ותו לו.
היא יצאה מהבית ועלתה לרחוב שבטי ישראל עם מזוודה קטנה בה מעט בגדים ותכשיטים, ותיק עור ששאול קנה לה עם מאה לירות שהצליחה לחסוך וכמה תכשירי איפור. לא היה לה מושג מה תעשה או לאן תלך. היה מאוד קר בחוץ, השעה הייתה מאוחרת והרחוב היה שומם. היא התיישבה על ספסל מול כנסיית נוטר-דאם והתחילה לבכות.
עליזה עבדה במלון שהיה בבעלות הכנסייה ארבעה ימים בשבוע. כל המתחם ישב ממש על התפר בין העיר העתיקה לירושלים המערבית ובשבילה, ההליכה הקצרה מהבית לעבודה הייתה מעבר לעולם אחר לגמרי. עולם בו היו נזירים צרפתים, נציגים של האומות המאוחדות מכל העולם ומנקות ערביות. עולם בו כולם דיברו צרפתית ואנגלית ועוד כל מיני שפות שלא הכירה.
היא הייתה אחראית על צוות החדרניות והניקיון במלון. כל מי שחי ועבד במתחם הצרפתי למד להכיר ולכבד אותה. תמיד כשבאה לעבודה הביאה איתה ממולאים או מעמולים שהכינה במיוחד בשביל הנזירים והמנקות. היא כמעט אף פעם לא באה לעבודה בידיים רקות ותמיד עד הצהריים לא היה נשאר דבר מהמגשים המלאים שהביאה.
האחראי על כוח אדם בכנסייה היה נזיר צרפתי שמנמן ונמוך קומה בשם שארל. הוא היה המעסיק שלה והם מאוד חיבבו האחד את השנייה. שארל תמיד הקפיד לעבור בכל בוקר ולשאול לשלומה, ואם עליזה לא יכלה להגיע לעבודה מסיבה כלשהי, הוא תמיד קיבל זאת בהבנה ובסבלנות רבה. בקיצים, כשאילנה בתה הייתה מצטרפת אליה, הוא נהג להביא לילדה ממתקים ולפעמים גם מזכרות של הכנסייה. פעם הוא אפילו נתן לה במתנה סיכה מזהב עם תמונה של מריה וישו התינוק, סיכה שבאותו ערב אביה החרים לה ונזף בעליזה על שהסכימה לקבלה. "חילול הקודש!" הוא גער בה, "תתביישי לך!".
בנוטרדם היא גם הכירה את מרגריט - אם הבית של המנזר. מדאם מרגריט הייתה ערבייה נוצרייה מהעיר העתיקה שכמו עליזה, הייתה נשואה והיו לה ארבעה ילדים. מרגריט הייתה אישה מאוד יפה. שיער שחור ארוך ומבריק גלש מכתפיה והיא תמיד באה לעבודה לבושה בטוב טעם גם כשאת רוב זמנה בילתה בבישולים וניקיונות. עליזה מאוד התפעלה ממנה, מן הלבוש שלה ומאיך שנשאה את עצמה. הן הכירו מהר מאוד אחרי שהתחילה לעבוד במקום והפכו לחברות טובות. חדר הכביסה של המלון היה צמוד לחדר האוכל של המנזר ושם הן נפגשו לאכול צהריים ולפטפט כמעט בכל יום.
עליזה אהבה את העבודה במלון. לנקות ולסדר חדרים של אנשים זרים אפשר לה להציץ לתוך עולמות שלא הכירה. היא אהבה להיכנס לשירותים ולהריח בקבוקי בושם יקרים מחוץ לארץ, להריח אבל כמובן אף פעם לא להתיז, זה היה אסור. היא נהנתה להסתכל על תמונות שהונחו מתחת למנורות הלילה, תמונות של בני משפחה או חברים, תמונות מכל העולם. היא הייתה מקפלת בגדים זרוקים ומנסה לנחש איך נראים האנשים שלובשים אותם, גבוהים נמוכים, מכוערים או יפי תואר, מהיכן הם הגיעו ומה הם עושים בירושלים. בשבילה, העבודה בנוטרדם הייתה בריחה מן המציאות ולכן, באותו לילה אחרי שעזבה את הבית, זה היה המקום היחיד אליו חשבה ללכת.
דלת העץ הענקית בכניסה האחורית לכנסייה פתאום הייתה נורא מפחידה ומאיימת. היא מעולם לא הייתה שם בלילה, בטח שלא כל כך מאוחר, והיא נראתה אחרת לגמרי. כאילו מסתתר מאחוריה משהו נוראי. במרכזה הייתה ידית ברזל מוזהבת והיא אחזה בה בעדינות. 'מה אני עושה?' היא חשבה לעצמה, 'עכשיו שתיים עשרה בלילה. אף אחד לא יענה לי. לא יקבלו אותי'. אך לא הייתה לה ברירה, ואחרי כמה שניות של היסוס היא דפקה את הידית פעמיים בפלטת העץ הענקית.
לקח זמן עד שנזיר צעיר ומנומנם נגלה בפניה. הוא היה חיוור וראשו מגולח. הוא הביט בה בתמיהה ומיד שאל אותה משהו באנגלית. עליזה לא דיברה את השפה ומבוכה מהולה בחרטה הציפה אותה. היא המשיכה לבהות בראשו המנצנץ של הנער שבצבץ מבעד לדלת וכל מה שהצליחה לומר הוא "שארל... אפשר לדבר עם שארל?". הנזיר נעץ בה מבט מוזר, כאילו הייתה יצור שכמותו לא ראה מעולם, ואחרי השתהות קצרה סימן לה להמתין בחוץ ונעלם חזרה פנימה. עברו כמה דקות עד ששארל הופיע בדלת.
"לילה טוב", הוא אמר בעברית עם מבטא צרפתי כבד, מבט מופתע ומודאג על פניו, "גברת עובדיה? מה את עושה פה בשעה כזאת.... הכול בסדר?".
שארל היה הכומר היחיד בכנסייה שדיבר עברית. מתוקף תפקידו והעבודה הצמודה שלו עם ערבים ויהודים הוא למד את שתי השפות. רוב הצוות במתחם הצרפתי לא דיבר אנגלית, ובלי עברית וערבית הוא לא היה מסוגל לבצע את תפקידו. העברית שלו הייתה די טובה פרט לטעויות קטנות להם עליזה לא ממש שמה לב, שהרי גם לה זאת הייתה שפה יחסית חדשה ומוגבלת. למרות ערבית טוב בהרבה, מהיום שהתחילו לעבוד יחד, היא ביקשה שידברו רק את שפתה החדשה, וכך היה.
"לילה טוב פר (האב) שארל", היא אמרה נבוכה, "אפשר אולי לדבר איתך?".
"מה יש גברת?" הוא שאל וחייך אליה חיוך סלחני וסבלני, "מה קרה?".
היא לא יכלה להסביר לו למה הופיעה ככה באמצע הלילה. הוא היה לא מבין והיה היה שולח אותה מיד הביתה. גם אם רצתה לספר לו, היא לא ידעה איך להסביר ומה בדיוק להגיד, איך מתוודים כך בפני אדם זר.
"אני... אני לא יכולה לישון הלילה בבית שלי, רציתי לדעת אם אוכל להישאר פה... לא חשבתי בכנסייה", היא מיד הבהירה בבהלה, "חשבתי אולי במלון... אולי בחדר מאחורי הקבלה, יש שם מזר...", הוא קטע אותה לפני שהספיקה לסיים את המשפט המגומגם, "בואי בואי", דחק וסימן לה להיכנס פנימה, "שלא תמותי מקור".
שארל קיבל את פניה לבוש בבגדיו הרשמיים – גלימה וחלוק כמרים שחור. סביב צווארו הייתה שרשרת דקיקה עם צלב זהוב שהתנוסס לו על החזה. היה ניכר עליו שהוא רק התעורר, עיניו היו טרוטות ושיערו הדליל מפוזר. הוא היה גבר נמוך ושמן מאוד וכל הזמן התנשם בכבדות. ההליכה הייתה מאמץ בשבילו. הוא יותר דדה מצד לצד מאשר התקדם קדימה ועליזה הלכה מאחוריו עם ראש מושפל, בסבלנות, כמו משרתת.
הם עברו דרך מעבר צר שחצה את הכנסייה לספריית הכמרים, ושם התיישבו ליד שולחן עץ עגול ומאוד מרשים שניצב במרכז הרחבה. עליזה מעולם לא הייתה בספרייה, בדרך כלל העובדים לא הותרו להיכנס לשם. היא התפעלה מהתקרות הגבוהות והמקושטות ומהויטראז'ים הצבעוניים, וניסתה לדמיין את החדר באור יום, כמה יפה ומפואר הוא כשקרני השמש חודרות אל תוך החלל הגדול. בנוטרדם הכול היה גדול וכל כך עשיר, לא כמו בבית הכנסת הקטן ברחוב שלמה המלך אליו הייתה הולכת עם בעלה והילדים. שני המבנים היו במרחק חמש דקות הליכה אחד מהשני, אך כל כך רחוקים, כל כך שונים.
שארל שילב את ידיו על שולחן העץ המבריק והביט בה, מחכה בסבלנות למוצא פיה.
"הייתי צריכה לעזוב את הבית לכמה ימים. אני לא יכולה להסביר למה, אבל לא הייתה לי ברירה. אם אני יכולה להישאר פה, אני מאוד אודה לך."
היא דקלמה שוב את הדברים שאמרה בכניסה, כאילו הם רק נפגשו. מה עוד כבר יכלה להגיד. היא אף פעם לא חשבה שתצטרך לבקש דבר כזה, לבקש מקלט מאדם שבקושי הכירה.
"את יכולה להישאר פה", שארל השיב בטון מרגיע, "את יכולה לישון במלון, זאת לא תהיה בעיה." הוא חייך אליה חיוך מנחם, והיא בתורה החזירה מבט מנומס ומותש, אמרה תודה רבה וקמה ללכת.
"את לא רוצה לדבר איתי?" הוא שאל, עדיין ישוב ליד השולחן, "אני לא שופט אותך, אבל אולי את תרגישי טוב יותר."
עליזה הסתובבה והביטה בו, מנסה לבלום את פרץ הדמעות שהתיישב לה בגרון. היו לה אחים ואחיות ואימא שעוד הייתה בחיים ובעל וארבעה ילדים. הייתה לה משפחה גדולה ולכולם היה אותה, אבל לה לא היה אף אחד. היא הייתה לבד בעולם. לא היה לה עם מי לדבר ולמי להקשיב, לא הייתה לה עצמיות או ממשות או זהות. היא הייתה חירשת ואילמת ועיוורת, היא הייתה ולא הייתה. ועכשיו ישב מולה איש קטן, איש זר שבא מעולם דמיוני, אדם שלא ידע עליה דבר חוץ משהייתה עובדת מסורה ושהייתה לה בת בשם אילנה. אדם שקיבל אותה אליו ככה פתאום באמצע הלילה. והוא, הכומר השמן מצרפת, דווקא הוא זה שביקש לשמוע מה יש לה לומר, מה מכאיב לה, מה מפחיד אותה. היא רצתה כל כך לבכות לו על הכתף, לבכות ולספר לו את קורות חייה, לספר לו איך זה להיות בלתי נראית, לשאול אותו אם הוא מכיר את ההרגשה. היא רצתה כל כך להתפרק ולנמס בין ידיו הקצרות והעבות, להימלט מעצמה.
היא לא הכירה את התחושות האלה, את הרחמים העצמיים שפילחו לה את הבטן וסתמו לה את החזה. זאת הייתה חוויה חדשה ומפחידה, אבל היא התמסרה לה בקלות, בחוסר אונים בלתי נסבל, כאילו הייתה חלשה מדי בשביל להתנגד.
"אני לא יכולה לדבר איתך. אני לא יודעת מה אתה תחשוב עליי. אני...", היא ניסתה לבלום בכוח את הדבר היחיד שכל הזמן הדהד לה בראש, אך מהר מאוד הסכר נפרץ. הסכר המבוצר שעד אותו הרגע לא היה בו ולו סדק, התמוטט בשנייה.
"אני אימא רעה." היא פלטה והתחילה לדמוע, לבכות בכי עצור, כזה שמתאמצים בכל הכוח להסתיר אבל מטפטף החוצה בכל זאת. "אני אימא רעה ואישה רעה. אתה יודע פר, אצלנו תמיד אומרים 'אשרי יושבי ביתך', ואני עזבתי את הבית שלי ואת הילדים שלי ואת הבעל שלי ואלוהים לא ייסלח לי אף פעם על מה שאני עושה עכשיו. על מה שעשיתי היום. גם אם אני אחזור הביתה, בעלי כבר לא ייסלח לי, זה מאוחר מדי. היה לי תפקיד אחד לעשות, וגם אותו לא עשיתי. הוא לא ייתן לי לחזור עכשיו. ככה אני עזבתי אותו לבד עם הילדים. עזבתי אותם ישנים בחדר..." קולה בגד בה והיא השתתקה. בפעם הראשונה בחייה היא אמרה את הדברים שחשבה בקול רם.
שארל נמנע מלהגיב. הוא ישב בדיוק באותה תנוחה והקשיב בלי לומר מילה. הוא חיכה שתגיד הכול, שתוציא את כל מה שהיה לה להוציא.
"אני מתנצלת", עליזה אמרה, "אני לא צריכה לדבר איתך על הדברים האלה. זאת המשפחה שלי ואתה לא צריך לשמוע עליה. אני מצטערת שהפרעתי לך באמצע הלילה ומחר אחרי העבודה אלך חזרה לבית שלי." היא שוב הסתובבה ללכת והפעם הגיעה עד לדלתות מקושתות שנפתחו לחצר, לכיוון המלון.
"גברת...", שארל קרא אחריה, מרחק גדול הפריד ביניהם והוא קם לקראתה בשביל לא להרים את הקול. הוא התקדם באיטיות, שוב מתנדנד מצד לצד, ידיו משולבות מאחורי גבו.
"את יודעת למה החלטתי לשרת את אלוהים גברת?" הוא שאל ונעצר לידה. עליזה לא ממש הבינה את פשר השאלה, והוא כלל לא ציפה לתשובה.
"אני כומר בגלל אימא שלי. היא מתה כשהייתי בן שתיים עשרה משפעת. לא הרבה לפני כן היא אמרה לאבא שהדבר שהכי רוצה הוא שאחד הבנים יצטרף לכנסייה. שאחד משלושת ילדים שלה יהיה כומר. 'אולי אפילו בישופ אם יהיה מזל' היא אמרה. היא אישה מאמינה הייתה, אישה טובה.
אני הייתי ילד הכי צעיר ובכלל לא חשבתי על זה עד ששמעתי דברים שלה. הייתי אז חלש באמונה,ילד שובב ו... איך אומרים...frivole (קל דעת). שנה אחרי היא מתה, אח שלי הכי גדול, לואי, גם הוא מת בקרב בורדן, במלחמה הגדולה. כומר הוא לא יכל להיות. ואז היה רק אני ואח שלי פול, ומישהו היה חייב לעבוד עם אבא בסנדלרייה. אבא בחר בפול לטפל בחנות ולקחת אותה אחרי הוא מת. ואז נותרתי רק אני. לא ממש רציתי ללכת בדרך הזה בהתחלה, אבל זאת הייתה הבקשה האחרונה שלה, מישהו היה צריך לעשות מה רצתה. כשהייתי בן שמונה עשרה הצטרפתי לכמורה. הצטרפתי בגללה, בשבילה... הלכתי לסמינר ולא חזרתי. מאז עבר עוד מעט חמישים שנים."
עליזה הביטה בו מהופנטת, מנסה לפענח את מוסר ההשכל של הסיפור. היה לה מאוד קל להקשיב לו, למרות שלא ממש הבינה את שביקש לומר. הקול השקט והמונוטוני שלו הצליח להרגיע אותה.
"היום אני אוהב אלוהים בכל ליבי, עשרות שנים אני נכנע בשבילו ועושה הכי טוב בשביל שיאהב ויקבל אותי בעולם הבא. אבל גברת... מה אני מנסה לומר הוא שלפני אהבתי את אלוהים, הייתה רק אימא. בחרתי בדרך שלי בחיים בגללה. אבא שם לנו אוכל על שולחן וגג מעל ראש, אבל היא החליפה לנו תחתונים וסדינים רטובים, היא דאגה שיהיה לנו חם בחורף ובטן מלא. אם לא היה מספיק אוכל היא אכלה פחות, אם לא היו מספיק שמיכה לה היה קר. היא אהבה אותנו הכי גדול והכי הרבה ואני כל יום מחכה לראות אותה שוב, אני מאוד מקווה שתהיה לי זכות לראות אותה שוב."
"אני לא אימא כזאת...", עליזה אמרה לפתע, "אף אחד לא צריך אישה כמוני. אישה שלא יודעת כלום על שום דבר, אישה שלא יודעת לקרוא. פר, אתה מאמין? אני לא יודעת לקרוא. אני לא כמו אימא שלך. אני לא טובה בשביל כלום, לעזור לילדה שלי בשיעורים אני לא יכולה."
"את אימא טובה", שארל קטע את דבריה, " אני יודע זה. אני ראיתי בעיניים שלי. ראיתי עם הבת שלך, איך היא מסתכלת עלייך. איך היא.... איך אומרים?", הוא חיפש את המילה המתאימה, "fier de vous... איך היא גאה בך. וגם אם אף אחד בעולם לא רואה אותך, היא רואה אותך, ואלוהים רואה אותך. וזה מספיק גברת עובדיה. תאמיני לי."
עליזה לא אמרה כלום, היא רק השפילה מבט. דבריו של הכומר עוררו בה תחושות מעורבות, סערת רגשות. גאווה וחרטה, התרגשות וצער גדול, הקלה וגעגועים. היא רצתה לחזור הביתה, להקים את הילדים מהמיטות, לקחת אותם ולא לחזור. היא רצתה אבל לא יכלה, בעלה לא היה נותן לה.
"תודה אדוני על הזמן שלך", עליזה אמרה בשקט, "אתה אדם טוב."
"על לא דבר", שארל השיב, "תשני הלילה בחדר פנוי, לא בחדר שירות. תיקחי מפתח בקבלה... אולי חדר עם חלון לחומה. לילה טוב. a'demain (עד מחר)." הוא בירך אותה לשלום ופנה חזרה לכיוון המעבר.
בשש בבוקר היא קמה בבת אחת, מיוזעת ומתנשמת. כל רגשות האשם והחששות שוב הציפו אותה ברגע שפקחה את העיניים. היא נרדמה בבגדיה כשהמזוודה והתיק מונחים לצד המיטה.
בלילה היא חלמה על הילדים. היא חלמה שהם כבר בוגרים וארבעתם ישובים סביב שולחן השבת עם אבא שלהם. ג'קי הקטן, לבוש בחולצה לבנה וחגיגית, קורא קידוש ומברך על הלחם, אביו עומד לידו מלא גאווה. היא זיהתה את הילדים ואת בעלה, אבל זה לא היה הבית שלהם. זה לא היה המטבח הקטן עם שולחן השיש השחור סביבו היו יושבים בכל הארוחות. זה היה בית מפואר עם ויטרינות ארוכות וגבוהות כמו בכנסייה, ונברשת גדולה מקריסטל שפיזרה אור בכל חלקי הבית. זה היה בית כמו אותם הבתים שניתקה בתור ילדה בעיראק. היא מעולם לא ישבה לאכול בבית כזה, וגם בחלום היא לא הייתה סביב השולחן. היא הביטה בהם מבעד לחלונות, נרטבת בגשם השוטף שירד בחוץ. מנסה לקורא להם, לזעוק ולדפוק על הזכוכית העבה, אבל ללא הועיל, הם אפילו לא מביטים לעברה. היא ממשיכה לדפוק על החלון בחוזקה עד שידיה מתחילות לדמם. בסוף, הזכוכית התנפצה לרסיסים והיא התעוררה.
אחרי שקמה מן המיטה, הסירה את המצעים והניחה אותם בערימה ליד ארונית הלילה, היא עצרה לכמה שניות והסתכלה מן החלון הקטן שהשקיף על העיר העתיקה. הכול נראה כל כך יפה בשעות האלה, שקט ולא מאיים. שעות הבוקר המוקדמות היו האהובות עליה ביום. השמש התחילה לעלות ואור הדמדומים ומנורות הלילה יצרו בליל צהוב כחול שקישט את החומות. היא לקחה את המזוודה ואת התיק וירדה לחדר הצוות להחליף למדיי העבודה - שמלה שחורה מכופתרת וסינר לבן. היא שטפה פנים וצחצחה שניים בשירותיי העובדים וברבע לשבע הגיעו המנקות והיא חילקה אותן לגזרות.
צוות העובדים של הכנסייה הגיע קצת אחרי המנקות של המלון, ומדאם מרגריט, הראשונה שבהם. היא ניהלה את התחזוקה השוטפת של הכנסייה, את חדר האוכל, ההיכל, הספרייה והמגורים. היא תמיד הגיעה לעבודה בדיוק בשבע וחצי, תמיד לבושה בצניעות – חצאיות ארוכות וחולצות מכופתרות עם שרוולים ארוכים – פרט לשיערה השחור והבוהק שאספה ברשת רק אחרי שנכנסה למתחם.
הייתה סביבה הילה שעליזה לא ידעה להסביר. היא הייתה אישה מאוד יפה ומרשימה, בעלת גזרה דקה וארוכה, אבל היה משהו מעבר לזה, איזו חיות וחיוניות חריגה שמיד הסבה אליה את תשומת הלב.
היא נולדה וגדלה בסילוואן והקימה שם את משפחתה. לבעלה הייתה חנות למזכרות דת בעיר העתיקה. הוא מכר מחרוזות, תמונות, צלבים וכל מיני אביזרים נוספים. העסק לא שגשג אבל יחד עם העבודה שלה הם הצליחו להתפרנס בכבוד. עליזה מעולם לא פגשה אותו, מרגריט רק סיפרה עליו מדי פעם, והיא לא ידעה הרבה על היחסים ביניהם. עכשיו כשראתה אותה נכנסת למתחם כמו בכול יום, היא לא יכלה שלא לתהות אם אולי מרגריט חוותה דברים דומים. אם גם היא מפעם לפעם חשבה לברוח, לעזוב הכול. הן ידברו בהפסקת הצהריים, היא חשבה, והיא תספר לה ותשאל אותה הכול.
"מתי את מתכננת לחזור?" מרגריט שאלה מסקורנת. הן ישבו על הספסל הקבוע שלהן בחצר. לעליזה לא הייתה לה ארוחת צהריים והן חלקו חביתה וירקות מקופסת הפלסטיק של מרגריט. היא סיפרה לה שעזבה את הבית, היא סיפרה ששארל נתן לה לישון במלון ללילה ושעכשיו היא מרגישה אבודה ולא יודעת מה לעשות.
"אני לא יודעת אם אני יכולה לחזור הביתה עכשיו. בעלי בטח משתגע. ומה אני יגיד לו אם אני יחזור, איך אני יסביר לו?".
"באיזה שעה עזבת אתמול, באמצע הלילה לא?"
"כן."
"אז אם תחזרי היום פשוט תגידי לו שיצאת מוקדם מהבית והלכת לעבודה. אני בטוחה שהוא יקבל את זה. היית חסרה שעה אחת בבוקר, הוא לא יודע למה."
עליזה חשבה על זה ולרגע באמת הוקל לה. היא תוכל לומר שהייתה צריכה לצאת מוקדם לעבודה. אם תמצא סיבה מתאימה, הוא לא יחשוד בדבר.
"ומה אם הוא קם אחרי שיצאתי? יכול להיות שהוא קם והוא לא מצא אותי והוא ישב מודאג כל הלילה. והילדים קמו בבוקר ושאלו אותו איפה אני והוא לא ידע מה להגיד. אם אני אחזור ואשקר לו והוא ידע, אז הוא יעיף אותי מהבית..." היא קברה את פניה בידיה ופלטה אנחת ייאוש, "ואני לא יודעת אם אני רוצה לחזור בכלל, אם אני מוכנה לחזור."
"ומה תעשי אם לא תחזרי?" מרגריט העירה במה שתחילה נראה כביטול אכזרי, "לאן תלכי בלי הילדים שלך? לא הייתי מסוגלת לחיות יום אחד רחוקה מהילדים שלי."
עליזה עצמה את עיניה ושוב ראתה את המשפחה יושבת בלעדיה סביב שולחן השבת. איך היא יכלה לא לחזור אל הילדים? לא הייתה לה ברירה, הם היו צריכים אותה והיא אותם, איך יכלה לחשוב על זה בכלל?
היא החליטה לספר למרגריט על אסתר, לספר הכול בלי להשמיט אף פרט. יומיים לפני כן היא לא הייתה מדמיינת שתדבר בכזאת פתיחות על עניינים כאלה עם אף אחד, אבל הנסיבות שינו אותה, הם שינו הרבה דברים. הן ישבו על הספסל ובדמעות היא סיפרה לה את כל מה שנאלצה לעבור. היא סיפרה גם על הנשים אחרות, עוד כשהיו צעירים לפני הילדים, על השקרים והזלזול וההתעלמויות הממושכות, היא סיפרה הכול.
"מה אני צריכה לעשות? תגידי לי את, איך אני אמורה לחיות עם זה? ניסיתי כל כך הרבה שנים ואני לא חושבת שאני מסוגלת להמשיך ככה."
היא הרגישה שהיא נקרעת מבפנים. לחזור או להתרחק. אהבת אם מול הניכור והבדידות, אהבת הילדים מול האין הנצחי שחיכה לה עם שאול בבית.
"חשבת פשוט להגיד לו?" מרגריט שאלה בתקיפות.
"להגיד לו מה? הוא בכלל לא מתייחס למה שאני אומרת. מה אני יכולה להגיד לו?"
"להגיד לו שאת לא מוכנה לסבול את זה יותר, להגיד לו שאם עוד פעם הוא יכניס נשים זרות הביתה את תיקחי את הילדים ותברחי." היא דיברה בלהט מתגבר, "שאם הוא לא יתייחס אליך בכבוד אז לא יהיה לו אוכל כשהוא יחזור הביתה, שאת לא תשכבי איתו יותר. שאם הוא לא ייתן לך את מה שמגיע לך את תכרתי לו את הביצים!"
הבוטות של מרגריט הפתיעה את שתיהן ובפעם הראשונה מאז שזכרה עליזה מצאה עצמה צוחקת, הן שתיהן פרצו בצחוק.
לא היו לה עוד חברות כאלה. אמנם הן חיו בעולמות שונים, משני צידי החומות, אבל רק בחברת מרגריט היא הרגישה חופשייה, עצמאית. רק איתה, על הספסל בחצר, היא הרגישה שהיא יכולה לעשות הכול. שאם תצטרך היא תוכל לעמוד מול בעלה ולדרוש את הכבוד שלו, לדרוש את האהבה שלו. שאם לא תהיה ברירה היא תוכל לקחת את הילדים שלה, את הילדים שהיא אהבה ושהיא האכילה וגידלה וחיבקה בכל לילה ובוקר. הם שלה והיא תחליט איך ואיפה הם יגדלו. מרגריט גרמה לה להרגיש שאין דבר שלא תוכל לעשות אם תרצה, שהיא חזקה מספיק בשביל לסבול הכול.
אבל זאת הייתה אשליה והיא ידעה את זה, שתיהן ידעו את זה. הן היו נשים שקטות וכנועות. נשים שלא ידעו מספיק על העולם בשביל להסתדר בו לבד, והן מצאו בת ברית האחת בשנייה. שותפות לבדידות שתלווה אותן כל החיים.
ברגע שהפסקת הצהריים נגמרה וכל אחת חזרה למטלותיה האשליה התנפצה והחסד נגמר.
כמו בכול ערב, מרגריט חזרה בלב שלם לביתה, לבעלה. עוד גבר ששכב עם נשים ולא חזר הביתה בלילות, שלא היה מדבר איתה ימים שלמים, שהיה מכה אותה אם היה חוזר הביתה עצבני. היא חזרה אליו בשביל הילדים, כי כמו ששארל אמר, היא ועליזה היו קודם אמהות לפני הכול. לפני האמונה והכבוד והאהבה שהן מעולם לא קיבלו. כי זאת הייתה המהות, התפקיד הכי חשוב שהיה ויהיה להן.
על עליזה שאול מעולם לא הרים יד, הוא מעולם לא הכה אותה. הוא היה הרבה דברים, אבל אלים לא היה אחד מהם. הרכות והעדינות שלו עם הילדים תמיד הקסימו אותה. הוא לא יכל לפגוע בזבוב ובטח שלא בה. לפחות לא בידיים, לא פיזית. 'אולי עדיף כבר שהיה מרביץ לי' היא חשבה לעצמה באותו ערב, בדרך הביתה. 'אם הוא היה מרביץ לי אולי הייתי יכולה לשנוא אותו'.
כשנכנסה הביתה כולם ישבו סביב השולחן וחיכו לה. הפעם היה זה שוב שולחן השיש השחור שהכירה. "איפה היית?" שאול שאל עצבני, "למה לא אמרת שאת מאחרת, הילדים רעבים."
"הייתי בעבודה" היא השיבה בקרירות ומיד ניגשה להכין את ארוחת הערב.
***
הם הגיעו לבית הלוויות באיחור. כולם כבר היו שם בשמונה בבוקר והיא נאלצה לחכות בבית לאשר, בנה, שבא מהקסטל לאסוף אותה.
הרכב נכנס לחנייה של בית הלוויות שמגר ובדרך חלף על פני הילדים והנכדים שעמדו וחיכו לה. אשר עזר לה לצאת מהרכב. היא אחזה בו ביד אחת, ובמקל ההליכה של שאול ביד השנייה. מקל ההליכה עם ידית הזהב שג'קי קנה לו ליום הולדתו השבעים. מקל שבחמש עשרה השנים האחרונות לחייו עזר לו להגיע מן הכורסא למטבח, מהמטבח לשירותים ומהשירותים למיטה.
איך שהם יצאו מהרכב עליזה התחילה לבכות. "שאול הלך" היא מיררה בבכי וחיבקה את גדעון, נכדה הגדול. הפעם זה לא היה בכי עצור כמו בלילה ההוא עם שארל בכנסייה. הפעם היא בכתה בלי עכבות, בלי אשמה וחרטות, בכל הכוח. "שאול הלך... שאול הלך והשאיר אותי לבד..." היא זעקה שוב ושוב, מוקפת בארבעת ילדיה ושניים עשר נכדיה.
"הכול בסדר אימא", אילנה אמרה וליטפה את שערה הכסוף בעדינות, "אנחנו פה ואת לא לבד."
