שמואל א' יט'
וַיְדַבֵּר שָׁאוּל, אֶל-יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל-כָּל-עֲבָדָיו, לְהָמִית, אֶת-דָּוִד; וִיהוֹנָתָן, בֶּן-שָׁאוּל, חָפֵץ בְּדָוִד, מְאֹד. ב וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר, מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ; וְעַתָּה הִשָּׁמֶר-נָא בַבֹּקֶר, וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ. גוַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד-אָבִי, בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, וַאֲנִי, אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל-אָבִי; וְרָאִיתִי מָה, וְהִגַּדְתִּי לָךְ. {ס}
אֲבוֹי לי, אני משתגע מהכאב ראש הזה, אך מצאתי עד מהרה כי כמעט אי אפשר לי לעשות משהו בעניין. הצטיינתי ושרדתי בקרבות וככל שהצלחתי, דוד עלה עלי. שמעתי את זִמרת הנשים בשווקים, בשיר הפופולארי שמושמע לעיתים תכופות כאילו לבקשת הקהל, שרק רואה אותי מציץ מחלוני, "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו." התחלתי לעשות לי שם בזכות זעקות השבר... סבורים אתם שהתגאיתי במעשי? ועוד יותר גרוע, יהונתן שלי, בני שלי שלא התגאה בי. אפילו אבנר בן נר מצמץ לכוונו של דוד. מה לעשות, אם יתברר בעליל כי אני לוחם היורד מכוחו של דוד בעשרת מונים? אף על פי כן, דוד תמה מאד על עוצמת זעמי וחרון אפי, אילו היה במבטים להרוג נפש, הוא לבטח היה מחוסל! ומאותו יום ואילך ראיתי אותו בעין רעה, אפילו לאחר שנעשה חתני ואמור היה לסעוד כמעט מידי ערב על שולחני בביתי שבגבעה, מי יכול לאכול עם עוגמת נפש כה רבה? גם אני בעצמי לא הייתי מסוגל.
זכורה לי תקרית שאותי כלל לא מצערת, תפנית במנת חלקו של דוד. שמעתי את רננת ההמונים, בעיקר את הנשים בדרך העולה לביתי. ראיתי את דוד וחייליו, שבים עליזים מניצחון נוסף על פלשתים. ואז יצאו הנשים בתופים ושאר כלי נגן לשיר על אלפיו של שאול ועל רבבותיו של דוד. הפזמון החוזר לא נעם לאוזני, במיוחד החיוך שהתפשט על פניו של דוד. אני לא מבין, הוא ציפה שאפגין גאוות אב בתשואות הנופלות בחלקו? טעות גדולה נפלה מידיו,בפנים המומים ומושפלים האזנתי לשירה, נעצתי בו עיניי, והוא נעץ בי מבט מופתע בחזרה ושאל:
"מה אתה מביט בי כך, מלכי?" דוד הרחיק אותי מההמון כדי שלא אשמע את ההתקלסות בי. משכתי את אבנר בן נר, וידאתי שדברי אליו ישמעו היטב לאוזניו של דוד, כמה רציתי שיבחין בתוכחה של דברי.
"באמת נתנו לדוד רבבות?" כמעט צעקתי את השאלה והוספתי,
"שמעת את השירה?" אי הנוחות של השאלה לא הוסתרה על ידי אבנר
"שמעתי, שמעתי."
"ולי נתנו האלפים, גם את זה שמעת?"
"שמעתי אותן, ועוד איך שמעתי אותן." והמשיך
"הוא לא התקרב לרבבה..." ענה בזלזול
אתה יודע טיבן של נשים, בעיקר מרכלות."
ואילו אני, את האלפים שלי עשיתי, נכון?"
"בקלות."אמר בחיוך מתחמק כאילו הצבתי לו חרב על צווארו.
"הן זימרו במיוחד לכבודו, אלי כמעט לא שמו לב. ראית? שמעת?"
"שמעתי, שמעתי." ענה אבנר באי נוחות. "מה אתה רוצה ממני? בזמן האחרון אני שומע אותן הרבה."
"שמעת אותן פעמים רבות בתקופה האחרונה?" חקרתי את אבנר בהבעת כעס עולה ומתחמם.
"המון פעמים." ענה לי.
"מדוע לא סיפרת לי?" השתוממתי
"לא רציתי לצער אותך." ענה לי.
נעצתי בו מבט רצחני ומלמלתי:
"חסרה לו רק המלוכה!"
את האמת, אסור היה לי לגייס את הג'ינג'י הזה לשורותיי , איך ידע לטאטא את השינוי הפתאומי במחשבתו, שהתבטא בהתעקשות רגעית חסרת היגיון וטעם ובדחף פתאומי ללגלג עלי. אף שיהונתן בני נשבע לי באימו, שדוד חסר זיקה למציאות הַמְּלוּכָנִית, אינו עקבי במעשיו, דבר שגרם איכשהו לבלבול בקרב החיילים ובעיקר הנשים. דבריו של יהונתן נאמרו בפאתוס שכמעט שכנעו אותי להאמין.
הרוח הרעה בכל זאת שרתה עלי, אפילו באותו יום. השמועה בגבעה פשטה מהר כפי שיכולתי לחזות, דומה שמישהו מבאי ביתי, אולי יהונתן הדליף את השמועה לדוד,אולי אני מצליח לבלבל את כולם, במיוחד את דוד שנהיה שנוא נפשי, אף שהיה טירון וכפרי, מי היה מאמין שהיצור הזה חף מעיוותים וכפלי משמעויות שאדם יכול להרעיל את זולתו בהם. אני לא יודע אם דוד חש את חמת הזעם שהפגנתי כלפיו, כי ככל שכעסי התמר וגבה, כך דוד הראה נוכחות של רחמים וצער כלפי.
שוב שקעתי במצב רוח של התרוממות רוח ודיכאון לסירוגין, יהונתן שלח רץ להזעיק את דוד עם כינורו, לנסות לבדר אותי. העדפתי לא לאכול ולא לשתות ולא לרחוץ את פני, יהונתן בני ביקש נגינה, הוא מכיר אותי היטב.
"מוסיקה קרא בקול , "תנעים לו בנגינותיך וזמירותיך." התחנן לפני. והוא דוד קפץ על המציאה, רצה לקנות את חסדיי, על ידי טיהור מוחי מהרוחות הרעות שעינו אותי.
הוי המוסיקה הזו, הַסֶּרֶנָדָה שזימר דוד בקולו העדין, לכבודי, אני לא מאמין! הוא ניגן בכינורו בעל שמונת המיתרים , נשמע אלוהי מידי לטעמי, קולו של סריס אני שומע? הלחן הנוגה העיר אותי מִמַּחְשְׁבוֹתַי , והגות ליבי, התאוששתי מהעצב ששרה עלי, נעתי וזעתי בחוסר שקט, ממש גיליתי את עצמי מחדש. נענעתי בראשי לקצב הנגינה, קימרתי את גבי, ואף שלחתי זרועותיי כלפי מעלה ולצדדים, מין ריקוד שהמצאתי ברגע, נראה שאני נחלץ ממצב של בלבול, ומבוכה. בעוד אני מתבונן בניגונו וזימרתו של דוד, ראיתי את הניצוץ החייכני, הלועג הזה שהנשים בטיפשותן מהללות את הפוחז הזה. התרוממתי על רגלי בלי שיהיה מודע לרגע של טרוף שאחז בי שוב, אחזתי בחניתי ובכל כוחי הטלתי אותה בראשו של דוד, החנית ננעצה במרחק אמה מראשו הג'ינג'י, איזה פספוס זדוני! ניסיתי עוד פעם, וגם זאת הייתה החטאה מבישה.
