אבן שיש לבנה

בערבים אני מותיר לי

רגעים, בהם אני אוסף

מולקולות של זיכרונות,

מתוך אורם של כוכבים
מעורטלים. צופה באלומה

של הסרט הנורה מהזיות

עיני העצומות, אל

אקרן היום האפור.

אז עוצר היקום מלכת

על חוף החול הקר.

מלב חורף של ילדות,

המסתתר במגירות עתיקות,

הנעולות בארון של יום חול,

בין הבגדים החמים. וניחוח שבתות.  

אז ראיתי את דמות אבי,

חצובה באבן שיש בהירה,

מושיט ידו לאחוז בי

לחבקני. אך חיבוקו

קפא באבן הלבנה.