המילים השחורות

הן נולדו מתוך הכאוס,

מתוך קברי המונים  לשכל ולהיגיון,

ומתוך שקי גופות בתחתית נהר.

אבני חן שנקרשו מדם,

סחלבים שחורים שצמחו בין קברים.

הן קרעו את אימם בלידה,

הוקזו לעולם כמו מיתוך חתך בורידים.

הם נשגבים.

הם התגלו עליי במחזה הזוי של קשת אפלה.

שחור מסנוור בגוונים מטריפים.

זונות בוערות רקדו סביבי,

השמיים נצבעו אדום.

ובפי אז עמדה המתיקות החמקנית, האלוהית

שבטעם של עפר קברים.

הנוגה הרוטט

בחלומות של ילדים מתים.

אך כאשר התעוררתי שוב לחיים מיוזע ורועד,

העולם היה פתאום אפור,

נביאי החורבן דיברו.

החתך צרב על העור.  

אבל הייתי תעוו,

הייתי רעב.

אז כמו מיתוך מזרק נטוש בחוף חזרתי לעוד מנה,

ועוד מנה...

הן האלילות שלי,

על מזבחן אקריב את העתיד והאתמול.

הן המאהבות  שלי.

אותן אצייר על קירות חדר

אקעקע על ליבי, על עפעפי על מיצחי.