סיפורים לנֹגה

"אם כבר הערתָ אותי, ספר לי סיפור כמו שמספרים לילד לפני השינה", את אומרת לי. ואני נזכר בלילות בהם הייתי יושב על המיטה של אחד מקטני, יושב ומספר את "בשמי ערב כחולים" או את "פנינה קר לי"** ועוד המון סיפורים אחרים שאהבתי אני מילדותי, כשאימא הייתה מספרת לי. אני מספר והעיניים הקטנות בולעות אותי. הסיפור כאילו חי ומתרחש בחדר לידנו. אחר כך כבר נהיה מאוחר ואני מלטף קצת על הגב הקטן ומבין שעוד שנייה עשן חלומות אופף את חדר הילדים השקט. אני מכבה את האור במנורת הקיר הקטנה, נושק בחיוך אל הפינה החמה בחיי ויוצא לאט לאט אל הסלון המואר.

"בשמי ערב כחולים*..." אני נכנס לאווירת הסיפור, מזדקף בישיבה על המיטה הרחבה והחורקת, מניח את היד הגדולה שלי על הגב שלך וקורא את הסיפור מילה במילה, בלי הספר, כאילו הוא מונח מול עיני. העיניים שלך עצומות  ואת מחייכת. הכי נוח לי לספר סיפור ידוע, סיפור של אחרים. לעתים את מתעקשת, מבקשת ולא מוותרת לי. "ספר לי סיפור אמיתי", את אומרת. אני מנסֶה להתחמק, להמציא אפילו סיפור משלי, מדמיוני, רק שלא אצטרך לחשוף משהו אמיתי, לחפור ולדלות ממעמקי הנשמה מהמציאות שלי. את הרי יודעת כמה קשה לי להוציא את האמת שלי. פעם ברגע שכזה של תחינות למשהו הכי סודי, הסתובבת, נשכבת על גבך, הבטת לתוך תוך עיני ושאלת: "תגיד, אביתר, לעצמך אתה מספר סיפור לפני השינה?" והרגשתי שעוד רגע את מתפקעת בחוסר סבלנות, מסוגלת לפוצץ אלפי בועות בעזרת הרשפים הללו שאני מדליק בך בשתיקותיי המעלימות. ואני חושב האם הבועות האלו שלי, הנסתרוֹת, הן סתם בועות סבון שקופות או אפילו צבעוניות או אולי הבועות האלו שלי הן בועות של בדולח יקרות. מה טיבן של הבועות האלו שאת כל כך רוֹצה לפוצץ, להעלים, ואני דווקא רוֹצה להעצים?

"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח נשק לה גם הירח", אני קורא לך מתוך ה'בלי ספר' את השורה שהילדים הכי אוהבים ותמיד מצטרפים בקול חגיגי וחיוך לסיום. את שותקת. אני נושק לך  ומהר מצטנף לי קרוב אליך, מתחבא בין קפלי השמיכה שלא תבקשי עוד בקשה. רק לא סיפור אמיתי.

* ויהי ערב / פניה ברגשטיין                       **חרוזים אדומים / פניה ברגשטיין