המסיבה היתה בעיצומה. ריקוד רדף ריקוד, ושרונה לא חשבה לנוח לרגע, אפילו שהרגלים הרגו אותה. לא היתה צריכה לבוא על עקבים גבוהים. יש לה כבר מספיק נסיון לדעת שמסיבות ריקודים ועקביים גבוהים לא הולכים ביחד. אבל זה לא יפריע לה להמשיך לרקוד.היא תמשיך במלוא העוצמה , האושר שהריקודים ממלאים את נפשה, שווים את כל המאמץ שבעולם. פעמים רבות ניסתה לחשוב ולמיין מה עוד מביא לה אושר כמו הרקוד, ולא מצאה.
הריקוד התורן היה סוער במיוחד. דרש ממנה מהירות, תנועה, גמישות ,כושר והמון חמצן. רקדה בענים עצומות כאילו שהיא לבדה בחדר. הרגישה ששמלתה מתעופפת למעלה בסיבובים המהירים וידעה בתוכה ,שעשרות מבטים מלווים את מה שניגלה מתחת , ובכל זאת לא הרפתה. המוסיקה חדרה לעצמותיה ולקחה איתה את האפשרות להחליט או להשפיע על גופה. הסחרור היא כה גדול. היא שמה לב שמשהו בתוכה ניתק, השתחרר והיא לוותה אותו בתנועה אל מחוץ לגופה. הריקוד נמשך. עכשיו כבר כמעט ולא חשה בכלום. כאילו היתה ולא היתה כאחד. יכלה לעקוב אחר כל שבריר של תחושה בצורה חדה ובהירה, כאחת שיושבת על חוף ים בודד לבדה . בו בזמן אפף אותה ענן של כהות בילתי מובנת, ששלל ממנה אפשרות להבין מה בדיוק קורה.
המשיכה לרקוד. המוסיקה גברה והיגיעה לשיא ופסקה בבת אחת. שרונה הרגישה כאילו היא במכונית הנוסעת במהירות גבוהה ועוצרת בכל עוצמתה לפני רמזור אדום שמתחלף לפתע. נפלה ונמרחה על הרצפה. החלק שהשתחרר מתוכה בזמן הריקוד חזר אליה וטבע חזרה בתוך גופה ,כאילו לא פרח לו בכלל, ממלא את החלל שהשאיר בצאתו . לרגע איבדה את הכרתה. וכשפתחה את עינה ראתה את חבריה כורעים סביבה ומרגעים אחד את השני
"היא בסדר, זאת רק הרגל" הרעש סביבה הפך לשקט מעיק. לא הרגישה כאב אבל ידעה שנגרם נזק. לפתע,תוך כדי פינויה מרחבת הרקודים ,התחדשה המוסיקה במלוא העוצמה ושוב התחילו לרקוד.ואולם ,היא כבר לא היתה חלק מזה. המסיבה מבחינתה הסתיימה.
גבס על כל הרגל , קבים, הרגשת לכלוך בתוך בגבס, פרחים ליד המיטה ,אורז ובשר כל צהרים ,זה היה מנת חלקה לשבוע הקרוב בבית החולים עד לשחרור.
אביה היה נאמן לבקרה כל יום. באחד הביקורים, מישהו גנב לו את האוטו והוא צעק: " אם אתפוס את הפחדן העלוב הזה, אשקשק לו את הצורה",
והוסיף בשקט ואמר לשרונה: "אל תדאגי, עד שימצאו לי את המכונית אשתמש במריצה שלי"
"בדיחת עץ ":מלמלה שרונה ונרדמה.
