לעיתים מתוק לעיתים כואב. קורט חורש ומפלח אותי, כאילו הופך ומפורר את האדמה שבתוכי. אני מחפשת נקודה בתוכי שתוביל אל שקט פנימי כלשהו, שקט שימלא את מה שנפער בי וימלא אותו בשלווה. הוא מנגן בפסנתר משעות אחר הצהריים עד זמן ארוחת הערב ואני נעה בבית על קצות אצבעותיי, מסדרת מה שאפשר, שלא תהיה עילה לכעסים נוספים המצטברים בינינו לאחרונה.
אני תמיד חשה בחסרונו של משהו. בכל פעם שאני מפנה גב אני חרדה פן אחשוף משהו שהיה נסתר בלתי ידוע שידעתי עליו והדבר לא ישוב אלי. השכל שלי מנסה לסדר את התמונות שלי, לפסל מארג, שמיכת תלאים שתלך איתי, מעין שמיכה שתוכל להזכיר לי שאני סך כל מה שראיתי, עברתי, בחרתי והחלטתי.
בחרתי בקורט, אף שהוא מיעט לדבר, הנגינה הייתה כל עולמו, לא רציתי עוד פרידות.
היינו חמישה. אימי, אבי, שני אחי, ואני. מתוחה מהרחש ביער שזקף את אוזניי כאנטנות. כולנו מבוהלים, אני הייתי אחראית על מסמכים שאמורים היו לזהות אותנו כפולנים כפריים הבורחים מאימת הכיבוש הגרמני. הלכנו בשדה המכוסה עשבי בר, ענני סוף ספטמבר כיסו את השמיים באפרוריותו של העולם שהשרתה אווירה קודרת בהעדר דברים מרתקים, או מיוחדים, הכל התמזג לצליל הדומה לשירה נוגה.
בעבור מה הכאב הזה שאני חווה?
זה שווה את העיוות הזה שנוצר בי, כי הורי החליטו לשנע אותי מפולין לחוף מבטחים אם בכלל?האם הבכי שלי עזר? "זה יעבור כשתגדלי, זה יעבור כשתגדלי, את עוד קטנה…" חזרו וניחמו אותי.
אז גדלתי אחרי שהייתי עדה לרציחתו של אבא על ידי אוקראינים משתפי פעולה עם הנאצים.
אני עדיין בוכה מהפרידה ומתגעגעת, והוא, הגעגוע, נהיה חסר גבולות, תחושות ריק ומרחק שעוטפות אותי ברגעים שונים נפער, והראש הלם והבטן הייתה ריקה מכאב של געגוע. אני מפורקת, מתפוררת, זה הדבר היחיד שזכור לי.
ואז התקופה שסימנו את משפחתי. הועברנו לאושוייץ ושם הפרידו בסלקציה ביני לבין אימי ושני אחיי, כל יהודי והשואה שלו. הרבה ברירות לא היו לי, הקול הפנימי שבי לחש לי להיעזר בהחלטות הרות גורל כדי לשרוד. כל שזכור לי בתחושה חזקה שמלווה אותי "משם".
ראיתי הזדמנות לשפר את תנאי חיי בצורה מכסימלית גם להציל את חיי. בתמורה למשימת הקאפו ניתנו לי תנאים משופרים בהרבה משאר האסירים, כולל מנות מוגדלות של מזון, מגורים נפרדים וביגוד חם. התנדבתי לשמש כקאפו, הובטח לי כי לא אשלח להשמדה, אז כבר לא היה לי מה להפסיד, איבדתי את הורי ושני אחיי.
הובילו אותי אינטרסים אשר מטרתם הייתה לשרוד. רק לשרוד. להמשיך ולקיים- בגטו ואולי אחרי שתסתיים הרדיפה הזו -חיים. לא לאבד צלם אנוש, איזו אצילות, כבוד עצמי אשר הוטמע בי כחלק מבריאתי באותו היום בו ראה האל כי טוב. מאותו היום התגשם גם אחד אשר ניסה בכוחו לקחת ולהסיר ממני את מה שנוצר כבסיס לקיום שלי. שטן.
הזיכרון מתעתע בי. אני מוצאת עצמי "שם", באותו מקום אשר כל מה שצריך בכדי שיתקיים הוא דמות ונסיבות, היסטוריה עליה ניתן לחזור, ודלדול טבעי אשר התפתח מימי חוה והנחש. דמות מרכזית בחיי לבשה לה מרצונה החופשי וללא כל תמריץ נראה, את תפקיד הקאפו. מפקדת על יודנראט ומנסה לכפות תנאי גטו עבור קבוצה של אנשים. לא הייתי זקוקה לנאצים, לגטאות או לוורמאכט. תפקידי היה לרשום שמות ומשפחות, לספור נכסים, כספים, להפריד מזוודת לבגדים, צעצועים ודברי קודש .
הייתי קאפו אמיתית, פעולתי האחרונה, שילחתי וביודעין 500 מחברי אל ההרג. בגדתי בכל מי שהיה לצידי בשנות המלחמה. הפניתי עורף לכל מי שהכרתי, ולמי שחווה איתי את הזוועה, מכרתי אותם ואת אמונתם, הלשנתי עליהם ובכך חרצתי את דינם.
