http://www.galiwords.com/Form_SendCreation.asp?DynamicContentID=73500
כבן דור שני, הרבה דברים העלו בי תהיות, האם עלי לשתף פעולה עם המתווה הגנטי הידוע מראש? האם עלי לקבל את אותו הגן השוכן בתוכי, זה היודע בנה של מי אני? בן של קאפו. האם עלי ללכת בהסכמה יד ביד עם ריקבון הדורות והרס העולמות? האם עלי לשאת ולפרוע את חובות אימי?
לאחר שאני עושה מאמצים לדחות שוב ושוב את הנושא, חיפשתי אחר אנשים אשר מכירים את התחושות אותן אני מרגיש. היום חשוב לי לראות את "הצל", שלי שהולך איתי, לא מאחורי ולא מצידיי, לפני. כבן לקורבן, ובאופן מסוים קורבן בעצמי, יש ימים שכל מה שאני רוצה זה לצרוח.
כל חיי ראיתי אותו, משחק עם הקוקו שלו. הוא היה מתבונן, לוטש עיניים בבחורות. שנים שמעתי אותו צוחק. היו לו בדיחות גסות וחריפות על הומואים.
אמא הכירה אותו כשהייתי קטן. אני זוכר אותה נכנסת הביתה, מספרת את מה שקרה, מפרטת איך אמר, איך התקרב אליה, גחן מעליה, איך ניסתה להדוף אותו, איך הוא גבר עליה וגנח. אני זוכרת איך נשמתי נעתקה ממני. לא יכולתי להאמין שהדברים האלה יכולים לקרות. לא הבנתי איך, הרי הוא חבר? הרי היה מטופל שלה.
" שלא תתקרב אל האיש הזה!"
" לא לדבר איתו לעולם "
" תתרחק ממנו הוא אנס מסוכן! "
עד היום אני לא שוכח את מידות החרדה שהייתי בהן בכל פעם שעבר לידה או לידי. דאגתי לאמא שלי יותר מאשר לעצמי. הרי אותה הוא רצה, הוא כבר עשה לה משהו, אסור שיהיה ליד אמא שלי.
חלומות ביעותים תפסו אותי. הייתי חולם על השיער המתולתל שלו, כמו שיערות ערווה צפופות וארוכות, מתפתלות מראשו, חלמתי עליו מנער את השיער, מסתיר את הפנים וגונח.
החלומות ליוו אותי כל שנות התבגרותי. לא יכולתי לברוח מהפחד, הבנתי שהכל יכול לקרות. הוא היה חבר. הוא היה קרוב, מטופל, היא עזרה לו…
אבא שלי לא היה בתמונה שנים, אמא כל כך הפחידה אותי, כל כך דאגתי, הייתי חרד, לא יכולתי לדבר על הפחד עם איש. הרגשתי כאילו עברתי אני את הרגעים האלו איתה. כל אחד היה יכול לעשות את מה "שהוא" עשה. אבא לא היה שם להגן עלי או על אמא, אני הייתי צריך לשמור עלינו מפני גברים. אבא היה עסוק רק במוסיקה שלו.
אני לא יודע אם שיקרו לי, אני שוב כמו ילד קטן, לא מבין את מה שהמבוגרים כנראה מבינים כל כך טוב. פספסתי כנראה מהלך על לוח המט המטורף הזה שנקרא חיי, אמא שלי והאנס שלה חברו יחד. היום לאחר שנים של נתק והפחדות.
נשבר אצלי משהו, מי זו האמא הזו? המסוגלת להחדיר בי חרדות כה גדולות מהחיים ואז לנהוג כאילו לא אמרה דבר מעולם. אני גבר היום, כבר לא ילד, ואני עדיין מפחד, הכי שהייתי אי פעם. מפחד מהשקרים שלה, מהאמיתות שאני יודע היום עליהם.על האנס של אימי אשר מסתובב ברחובות. כותב באפלה מפחד מגילוי על חוויות אשר רמסו אותי והשאירו אותי עם שסע בנפשי.
הצורך והיכולת, אשר ראויים 'להערצה', לקום כל בוקר ולייצר מציאות אחרת עבור כל אדם מעוררת בי בהלה.
עם השנים, השקרים נהיו טובים יותר, שזורים כתצרף בתוך חיי ברמה כזו שאני כבר לא יכול לחוש בפערים, ומתוך כך לזהות מתי האמת נאמרת ומתי ממש לא.
היום, בבגרותי, מתגלה בפני אט אט מציאות קפקאית של ממש. אקסיומות אשר היו קיימות בחיי חדלו במפתיע מלהתקיים. מחשבות אשר חשבתי הן לפתע חסרות תוקף.
האנשים אותם הכרתי, מי הם בכלל?
שקריה של אימי, משחק המחבואים אשר היא מקיימת עם הזהות שלה, הרחיקו אותי מהמציאות בלי ידיעתי, בודדו אותי ממשפחתי הביולוגית ודחקו אותי להישרדות רגשית.
החיים נהיו עמוסים והכל קורה מהר, כל יום יש משהו, אין הפסקה, הכאב תופח, הבדידות גוברת. ספרים לא מעניינים אותי ולקפה יש טעם שונה…
אני מסתכל במראה, מנסה לזהות משהו ממי שאני ואני לא רואה דבר מוכר, ואני כבר לא יודע מה הסיבה. בהתחלה היה לי נורא קל לצרוח ולהאשים, והיום פשוט קשה, כואב כל כך.
אני צורח אך כבר לא יוצא לי קול, אף אחד לא שומע ונשארתי לבד בחלל פתוח ועצום בו אני אפילו לא שומע את ההד של עצמי מדבר. אני מוצא עצמי על סף האמונה, מתעורר בבוקר בתחושה שאני מרחף וצף מעל צוק, איך זה שעוד לא נפלתי, המתח גובה ממני מחיר יקר.
אימי הלכה לעולמה ואבא מכונס בתוך עצמו.
חזרתי לצלם, ויתרתי על חלומות גדולים, אני מחפש מראות חמד, דברים שנעימים לי, רגעים בהם השמש מזכירה לי את הימים הטובים שלי, בהם היא מצליחה לנחם אותי ויש לי את הכוחות לראות גם את הדברים היפים ולהעריך את החיים גם בליווי הכאב הבדידות והטראומה.
