"פעמים רבות ראיתי חתולה בלי חיוך, אך חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי בכל חיי." (מתוך עליסה בארץ הפלאות)
איזה עולם מוזר היום!... יכול להיות ש"המשוגעת" החליפה איתי מילה בלילה? אה, זה בטח חלום שחלמתי. אז מהיכן השערות האפרוריות שנותרו על הספה, אתמול הן לא היו. האם זאת אני שחדלתי לישון לפנות בוקר, כשעיני "משוגעת" נעוצות בפני ? מסתבכות בכורי השינה האחרונים שלי. היא מדברת איתי מן דיבור ג'יברישי כזה,שאת פירושו ניסיתי להבין.
"אתמול אמרת לא! והיום את אומרת אחרת?" תמהתי מהשינוי בהתנהגותה.
"ומה שמי?"
"משוגעת." עניתי.
"מה זה בכלל?" חיוך נסתמן מתחת לשפמה.
"משוגעים עושים דברים מוזרים." עניתי
"תיזהרי!" נשפה בעורפי .
"את רואה איך את מתנהגת? בלתי צפויה..."
"כמעט דרכת על הילדים שלי."
"האוצ', סליחה לא הבחנתי בהם."
התכופפתי כדי לראות היכן מסתתרים ילדיה, הם עמדו אחד אחרי השני מסתמרים מפחד למראה פני בחושבם אותי לכלב. .
"בואי, אחרי." הזמינה אותי לזחול אל מאורתה. היא הצליחה להכניס רק את ראשה ונתקעה. גוריה הפעלתניים חפרו והרחיבו את הכניסה, עלי הם הביטו בחשדנות, המבט של אימם השבית אותם, אפשר היה להבחין בסימני הקידוד כפקודה בדבריה, הזהירה אותם עד שהיו חשדנים מכל דבר שזז.
"תגידי," אני מביטה על בטנה הטופחת, "לא שמעת אף פעם על אמצעי מניעה?"
"לא, זה טעים?" הסתקרנה.
"לא אוכלים את זה, טיפשונת." חייכתי
"ואם זה לא זז, כלל לא מעניין!" הצהירה.
צעדנו במחילה שבדרך לא מובנת, נבע מקירותיה אור חכלילי, מהיכן נבע הסומק הבהיר הזה שצבע את המחילה במן מסתוריות ?
התקרה הרטובה מדליפת מי הגשם נתמלאה טחב, והאור החכלילי כבה, במחילה השתרר חושך, עיניה החודרות של "משוגעת" גרמו לי תחושה של בטחון, בַּאֲשֶׁר עַל כֵּן החושך האיר את עיניה שהפיצו אור חזק.
"לאן מובילה המחילה הזו." שאלתי בחוסר סבלנות, אור עיניה האיר רק את שולי המחילה, לא ראיתי על מה אני דורכת. צווחתי צעקה חזקה וחדה שהקפיצה את "משוגעת" שליבה החל פועם במהירות, היא הרימה את זנבה וחיש נעלמה בכוכיה האפלים של המחילה . נשארתי במקום כי לא ראיתי דבר, והנה היא חזרה והאירה בעיניה את קירות המחילה,רק אז ראיתי על מה דרכתי.
"איכס, איזה ג'וק מגעיל!" הבעתי את שאט נפשי.
"מה את צורחת!" נשפה לעברי. עוד לא הספקתי להתעשת משאת הנפש, שלחה את כף ידה כדי לחבוט בג'וק.
"לאאא! אתן תקועות כאן, רק אני יכול."
"מה אתה יכול?" נותרה כף ידה באוויר. אור עיניה של "משוגעת" האיר את המחילה בכתמים כתומים שנזרעו באדמה, ונראו כגחליליות מאירות את דרכינו.
"הג'וק הזה חוסם את ההוויה האלוהית להיכנס לתוך החיים שלנו."
"למה?" התעניינתי.
"כי הוא חוסם את האור מהעיניים שלי." ענתה "משוגעת".
הג'וק היה ענק לממדינו, מחושיו זזו באיטיות ורטטו בקצותיו כשהוא נשכב על הגב, והחל לנגן בכינור שהוציא מכיס מתחת לכנפיו.
"הוא בכלל לא ג'וק." צעקתי.
אז מיהו?" שאלה "משוגעת"
"צרצר, שעכשיו יצרצר לנו את חייו."
עיניו חלפו על פניה של "משוגעת" ועל פני לסירוגין, בזאת לא היה דבר מופלא כל כך. עד שהוציא עוד פעם את קשת כינורו, הפעם המוסיקה ערבה לאוזני.
את הגיחוך למוסיקה הנעימה שמענו סמוך לשורשים של צמחי הפיקוסים העבותים שהסתבכו והסתירו את האור בקצה המחילה.זה היה חילזון ענק שלסתותיו החזקות חסרות השיניים ולשונו המחוספסת המגרדת את שורשי הפיקוס, זוג מחושיו וזוג עיניו הנישאות על עוד מחושים, הוא הביט בנו כלא מאמין, מופלא בעיני שלא חמק כלל לתוך קונכייתו, אולי הוא רגיל למוסיקה של הצרצר חברו? השורשים אשר הסתירו את האור, נקצרו בלסתותיו של החילזון.
"תעברו מהר, אני ממהר." אמר לנו בפה מלא חומר גרוס נוטף ריר.
"משוגעת" הגיחה ראשונה מהפתח, שיש בו אור וזוהר . החיוך על פניה של "משוגעת" התבלט בעיניה הירוקות ובשפמה שרעד קלות מאוזן עד אוזן, עוד לא ראיתי חיוך של חתולה כה נוקשה כמו אותו רגע שילדיה הקטנים הבחינו בה כשהיא משתרעת על הדשא, מצפה לחיבוקם ויניקתם.
ביקשתי להודות לה על הטיול במחילה, היא העדיפה לחבוט בידי קלות.
