אחוזת דיבוק
או "נסיכה קטנה"
קטרין כמעט לא זכרה את עצמה כילדה קטנה. חוויות מקוטעות, סצנות קצרות שהתרחשו בעבר, זה כל מה שנחרט בזיכרונה. אפילו מה שהתרחש כמה שנים קודם לכן, היה נדמה לה ערפילי ולא סביר, כאילו לא קרה לה. חברים שנעלמו בעבר, התאהבויות, פגישות ופרידות, הכול כאילו נמחק מזיכרונה, כאילו מבקש שלא להזכיר את עצמו.
יכול להיות שבגילה היא עדיין חוזרת על אותן הטעויות? גם עכשיו, כבר לא בפעם הראשונה, היא מוצאת את עצמה באותה הסיטואציה.
היא ישבה כולה דומעת, כועסת על עצמה, על אלוהים ובכלל על הכול ועל כולם. כרגיל היא אמרה לעצמה, שאו שהיא תמות או שזה לא יחזור על עצמו אף פעם יותר. היא נזכרה במיילים מספרו של סנט אקזופרי "הנסיך הקטן": "כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו".
הדבר שממנו פחדה קטרין ביותר הוא להקשר למשהו. אך תמיד היא נלכדה בזו המלכודת. בהתחלה בבית היתומים, מקום בו ארבעים ילדים נלחמו על הזכות לקבל ליטוף וחיבה של המטפלת – שושי. הם נלחמו לא כילדים, הם נלחמו באופן מאוד אכזרי. קטרין נזכרה איך ילד רזה עם עיניים גדולות בשם שי ארב כל הלילה ליד המיטה של יציק, בשביל לתפוס את הרגע, שבו יברח לו הפיפי. אחר כך הוא היא רץ כמו משוגע למטפלת שושי, כדי לספר לה הראשון על הפיפי של יציק, ולקבל ראשון את מגע ידה של שושי על ראשו.
קטרין, את השם הזה המציאה לה שושי, האימא של בית היתומים שלהם. השם כל כך משונה וכל כך לא מקומי. קטרין נלחמה אף היא על מנת לקבל אהבה בדרך שלה, כשהיא משאירה גשרים שרופים מאחריה. בבית היתומים היה חוק: לעובדות של בית היתומים אסור היה לקחת את הילדים אליהן הבית. ואיזה ילד מבית היתומים לא חלם על זה?!
גם קטרין חלמה על זה.
בראשה הילדותי הבשילה תוכנית מאוד לא ילדותית. היא החליטה להציל את החיים של שושי ואז, כהכרת טובה, היא חשבה, החוק האיתן יוּפר.
בשביל תוכניתה היא הייתה צריכה כסף, אך איפה אפשר להשיג אותו?!
קטרין ניסתה להעלם כמה פעמים מבית היתומים. היא התחננה לפני מוכרי דוכנים בשוק שיקבלו אותה לעבודה, אך הם רק סילקו אותה, בטענה ש"את עדיין קטנה מאוד ".
קטרין מצאה מודעה בעיתון כלשהו, ש"דרושים מתנדבים לתרומת דם תמורת כסף". אך אמרו לה שהיא צריכה אישור מההורים בכדי לתרום דם.
דודה שושי כעסה על קטרין מאוד, על כל ההיעלמויות שלה מבית היתומים. קטרין, מצידה, קיבלה את זה קשה מאוד. אך היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להיות אחת ויחידה בשביל שושי.
פעם אחת היא עם חברותיה חדרו לגן הקיץ לשם הפקת סרט על פי יצירה ספרותית. הן חדרו בזחילה דרך פתח בגדר ונשארו בלתי מורגשות, כיוון שהסרט היה רק למבוגרים. כך הזדהו ילדות קטנות, עם הרבה דמעות, עם חיים לא ילדותיים כלל וכלל.
הסרט סיפר על בחורה ענייה, שכדי להתפרנס, נאלצה לרדת לזנות. סרט זה השאיר רושם חזק בלבה של קטרין. ההחלטה לא התקבלה מיידית. החלטה כה מפחידה ומבישה. כמה ימים הטלטלו בראשה של קטרין - מחשבות טורדניות התרוצצו בו. המחיר נראה לה יותר מידי גבוה, למכור את עצמך; את גופך ואת נשמתך עבור מנת אהבה?!
אך קטרין הייתה כל כך אחוזת דיבוק, בניסיון למצוא לעצמה את דודה שושי בתור אמהּ. לבסוף היא החליטה. מאוחר בלילה, כשכולם ישנו יצאה קטרין מבית היתומים, ובלי שהרגישו רצה אל פרוור העיר. שם תמצא את מבוקשה. וזאת לפי הדרכתה של חברתה גלי, שאימא שלה עבדה בכביש, כששללו ממנה את החזקה מילדתה.
קטרין עמדה בשולי הכביש ורעדה מפחד ומקור.
ילדה קטנה ורזה, בתי שתיים עשרה, שנראתה בת עשר מקסימום. היא פחדה, כן היא פחדה מאוד. לא רק מכול האימה, אלא שגם הפעם, גילה הצעיר יכשיל אותה. עברו דקה אחרי דקה, שעה אחרי שעה, אך אף אחד לא הופיע על הכביש. פתאום נעצרה לידה מכונית. קטטרין אפילו לא שמה לב שהמכונית התקרבה. באוטו ישב גבר, כפי הנראה שתוי במקצת. מהרדיו-טייפ של מכוניתו רעמה מוזיקת השיר "לבלבו אגס וגם תפוח ערפיליםכיסו את הנהר...". הגבר שמח ודיבר אליה בקול בס, תוך כדי הנעת שפתיים "מה את עושה פה, יונתי, בשעה כזאת? הלכת לאיבוד, או מה?"
פתאום כל ההחלטיות שלה נעלמה, היא הזדקפה וניסתה להוריד כתף משמלת הכותנה שלה. נדמה היה לה שכך עשתה הבחורה מהסרט.
"הא, הא, הא", נשמע צחוק חזק ועסיסי מהמכונית
"את, כאילו זה... כאילו שאת... כן..."
קטרין אזרה את כל כוחותיה ושמעה את קולה: "כן, עשרים שקל" בדיוק סכום כזה ביקש ממנה שי בעבור ביצוע תוכניתה.
"למה, מה קרה? ההורים שלך לא נותנים לך כסף לג'ינס?" – צחקק הגבר.
"זה לא עניינך!" – ענתה קטרין, והורידה את הכתף השנייה של השמלה שלה.
"מעניין" – אמר הגבר – "בחיי עוד לא ראיתי דבר כזה. סבבה, יונתי, תעלי לאוטו - תהיי לי לאורחת".
קטרין בקושי הזיזה את רגליה הרועדות. היא נכנסה לתוך האוטו. שניהם נסעו בשתיקה. קטרין השתדלה לא להסתכל על הדוד הגדול, שזרק עליה בלי סוף מבטים סקרניים וגסים.
המכונית נעצרה ליד בית נוטה ליפול, שהיה נראה כאילו חיברו אותו יחד מקרשים רקובים.
"הגענו, יונתי, תזחלי החוצה". – התמלא האיש שמחה.
קטרין נכנסה אחריו לתוך הבית. הרהוט בפנים לא השאיר רושם טוב יותר מאשר הבית נראה בחוץ; עיתונים ישנים, שהצהיבו, מפוזרים היו על הרצפה, כמה כסאות, מיטה לא מסודרת, טלפון עם משיבון, דרגש וטייפ ישן, שנמצא על שולחן ליד החלון המלוכלך.
האיש הפיל את גופו המגושם על המיטה וקטרין עמדה באמצע החדר בלי לדעת מה עליה לעשות הלאה. "מה דעתך בקשר למוזיקה, מאדאם?" שאל הגבר והוציא מתחת למזרון איזושהי קלטת. מתוך הטייפ בקעה מעין חריקה, ואחריה קול עליז ומתנגן התחיל לשיר את "לבלבו אגס וגם תפוח ערפילים כיסו את הנהר...".
לקטרין היה נדמה, שעוד דקה – היא תמות. אך שוב – המחשבה המושיעה על דודה שושי נתנה לה כוח. בתנועות חסרות בטחון היא התחילה לפשוט את שמלתה. כשנשארה בתחתונים בלבד, התכווץ גופה הרזה מבושה ומקור. היא חשבה בלבה: "עכשיו עלי רק להוריד את התחתונים, אך איך עושים את זה"?! היא סברה שהכול יהיה הרבה יותר פשוט.
כל הזמן הזה האיש ישב וחדר דרכה במבטו. "בואי הנה" – הוא חרחר. דמעות בוגדניות התחילו לרדת מעיניה של קטרין, היא חשבה שקלקלה את כל העסק, אך בכל זאת התקרבה אליו. "שבי פה" – חבט הגבר על חלקה הריק של המיטה שלצדו. קטרין התיישבה ממש על קצה המיטה, וקרבה חזק את ברכיה זו לזו.
"נו, ספרי לי יונתי, איך קוראים לך?" שאל האיש. "קטרין" ענתה הילדה בלחש. "מה אמרת? קטרין? יש לך שם משונה!".
"אימא שלי נתנה לי אותו", - שיקרה קטרין.
"למה אימא שלך נותנת לך לשוטט לבד בלילות?".
"היא אחות בבית חולים, עובדת במשמרות לילה" – שוב שיקרה קטרין.
"ויש לך אבא'לה?" – התעניין הגבר.
"דודי, אני צריכה להיות בבוקר בבית" – שוב החלה קטרין לבכות – "אתה אולי... זה... כאילו, כי כבר מאוחר...".
פתאום, מרוב הפתעה, נרעדה קטרין בכול גופה. היד הגדולה והחמה של הדוד הייתה מונחת על ראשה והחלה ללטף אותה על שיערה:
"אין לך, כנראה, אבא'לה, אחרת היה נותן לך פליק".
קטרין הבינה שהכול נהרס. שהיא לא תקבל את הכסף שלה, ופירוש הדבר, שהיא לא תהיה אחת ויחידה בשביל הדודה שושי, אך משום-מה היא לא רצתה לקום. משום מה היה לה נעים אפילו לשבת ככה ולהרגיש את הנגיעה החמה על ראשה. הגבר לא שמח יותר, הוא ליטף את ראשה של קטרין שוב ושוב, ודיבר כמו אל עצמו "כן, איזה סיפור... אוי... איזה סיפור... כן, כן...". אחר כך כאילו התאושש, שם את ידו בכיס והוציא משם 20 שקל. "הנה, קחי לך, יונתי, תתלבשי ורוצי הביתה, אחרת אימא'לה תכעס עלייך".
בחיוך מאוזן לאוזן מרוב אושר, התלבשה קטרין, ובתוך שנייה התעופפה החוצה בקלילות, כמו קליע מאקדח.
היא הגיעה בריצה עד הפשפש ושוב רצה בחזרה לכיוון הבית: "תודה, אדוני" היא אמרה. "חכי יונתי" הוא ענה – "את, הרי, לא מכירה את הדרך, אני אקפיץ אותך".
כל הדרך קטרין קימצה באגרופה הקטן את 20 שקל. כשהם הגיעו לעיר אמרה קטרין: "כאן, אדוני, פה אני כבר מכירה את הדרך".
"תשמעי לאימא, יונתי" – הוא ענה ונסע.
קטרין שוב התגנבה לחדרה, החביאה את הכסף מתחת לכרית, נשכבה במיטה, ורק אז יכולה הייתה סוף סוף לשאוף אוויר. ליד מיטתה נחרו חמישה עשר אפים נוספים.
עד שעת ההשכמה נשארה שעה אחת בלבד. "הספקתי" – צהל הכול בפנים אצל קטרין – "הספקתי. מחר, או יותר מדויק כבר היום, הכול יתרחש".
בבוקר, בעת ארוחת הבוקר, מסרה קטרין, מבלי-משים לשי 20 שקל. הם סיכמו שבטיול של אחר הצהריים הם יסדרו הכול. במחצית היום הראשונה, לא יכולה הייתה קטרין להתרכז ולקלוט את דברי המורה, משום שהיא התרגשה מאוד, והייתה מודאגת. "רק ששום דבר לא ייכשל, ואז החלום היקר מכול יתגשם" – חשבה לעצמה.
בינתיים הכול היה כפי שתוכנן. היום עבדה דודה שושי. אחרי ארוחת הצהריים, התפרצו הילדים לחצר. קטרין חיכתה רבע שעה ואז נתנה לשי סימן שהגיע הזמן להתחיל. שי עלה במהירות לעליית הגג, ונעל אחריו את הדלת בעזרת מקל מעץ. משם הוא עלה על גג בית היתומים והתקרב ממש לקצהו. פתאום שמעו הילדים את צעקתו: "אני אקפוץ עכשיו אני קופץ כולכם תתרחקו!". כמה ילדים רצו בבהלה לקרוא לדודה שושי. שושי מצידה , כולה מסמיקה ומתנשפת, יצאה בריצה החוצה. שי בינתיים המשיך לצעוק "נמאס! אני קופץ! הכול נמאס!" דודה שושי, מבלי לחשוב הרבה, רצה בחזרה לבניין והתחילה לעלות לכיוון מעלה המדרגות בהליכתה המגושמת, אך ניסיונה להגיע אל שי, לא זכה להצלחה. הדלת של עליית הגג, הרי, הייתה נעולה מבפנים. כשהיא רצה בחזרה לחצר, הייתה חיוורת כסיד. כל הילדים קפאו על מקומם.
"שי, שי'קה" – התחננה דודה שושי - "תרד, תרד, הכול יהיה בסדר". "לא" – לא נרגע שי. הוא החל להזיז קדימה רגל אחת, "אני קופץ! קופץ!". לבה של קטרין החל להשתולל בגופה הקטן בטירוף. היא הרגישה שהגיע תורה לפעול. היא באה בריצה לבניין והחלה לטפס על המרזב במיומנות. דודה שושי קפאה מרוב פחד, ללא יכולת לומר מילה.
אחרי שהגיעה עד למעלה, טיפסה קטרין בזריזות על הגג. שם היא החלה, כפי שתכננו מראש, לנהל משא ומתן עם שי. המשא-ומתן צריך היה, לפי התוכנית, להמשך דקה או שתיים, אך לפתע תפשה קטרין בידו ומשכה אותו לעליית גג. אחרי דקה השניים היו כבר למטה.
קטרין ידעה שתוכניתה הצליחה. הרי אם שי באמת היה קופץ, היה מאיים על דודה שושי עונש להיכלא בבית סוהר, והיא, קטרין, הצילה אותה, ובעצם הצילה את חייה!
דודה שושי ניגשה לקטרין, חיבקה אותה והצמידה את ראשה לחזהּ. דמעותיה של דודה שושי ירדו בלי הפסק, והיא רק שבה ואמרה "תודה לך ילדה שלי, תודה לך מתוקה...".
אלוהים, מה הרגישה קטרין באותו רגע. היא לא יכולה הייתה להבין איזה כאב היא גרמה לדודה שושי. היא רק רצתה שהרגע הזה אף פעם לא ייגמר.
למחרת בבוקר, אחרי שהתייעצה עם המנהלת, הזמינה דודה שושי את קטרין אליה הבית לסוף שבוע.
לאושרה של קטרין לא היה גבול. עכשיו אפשר היה להתחיל ולספור את הימים עד שבת. כל הימים עברו על קטרין בהתרגשות גדולה. זמן רב לא יכלה להחליט איזו שמלה ללבוש מבין השמלות המעטות שהיו לה. לבסוף בחרה בשמלת התכלת, שקיבלה ביום הולדתה. בלילה האחרון לפני שיש, התהפכה קטרין במיטתה כל הלילה, ולא הצליחה להירדם.
דודה שושי, אישה בודדה בת ארבעים, לא היו לה ילדים משלה. היא נתנה את כל כולה לילדים היתומים. היא רצתה מאוד ילד משלה, אך הגורל התאכזר אליה, וגזר שללדת - היא כבר לא תוכל אף פעם.
מזה זמן רב היא טיפחה תקווה לאמץ איזה שהוא תינוק, כשתחסוך קצת כסף. כל חודש הייתה שמה בצד בחשאי 100 שקל, כי סכום כזה, כך היא חשבה, יספיק לה לאימוץ תינוק. ולפי חישובה כבר היה לה הסכום הנדרש. כעת היה צורך רק בנהלים פורמאליים. היא לא שיתפה אף אחד בחלום חייה, מלבד חברתה הקרובה ביותר.
דודה שושי גרה בחדר גדול בדירה עם שותפים במרכז העיר.
קטרין עלתה עם דודה שושי במדרגות לקומה שנייה, היא החזיקה את ידה, וחשה בקוצר נשימה. יומיים שלמים היא תהיה עם דודה שושי, אצלה בבית, בלי ארבעים מתחרים. החדר נראה היה לקטרין כארמון: ספה גדולה ורכה, טלוויזיה, מזנון יפה ועתיק. דודה שושי נתנה לה ארוחת צהריים כזו טעימה שהיא עוד לא אכלה בחייה. ואחר-כך, בערב, הן ישבו אחת ליד השנייה על הספה וראו טלוויזיה. קטרין הניחה את ראשה על כתפה של דודה שושי והרגישה שהיא האדם המאושר ביותר בעולם. דודה שושי סידרה לה מיטה על הספה, מיטה כה רכה וכה ביתית. קטרין נרדמה וחלמה חלומות מתוקים ושלווים. בבוקר לקחה אותה דודה שושי לבית קולנוע, ואחר-כך הן ישבו בבית הקפה "פתית שלג" ואכלו גלידה שנמסה בפה. אך הכי חשוב, שהן דיברו, ודיברו הרבה. קטרין סיפרה לדודה שושי על חלומותיה, ועל הפנטזיות שלה. דודה שושי, מצידה, הקשיבה לה בתשומת-לב רבה, תוך שהיא מלטפת את ראשה. סוף שבוע קסום ובלתי רגיל חלף לו מבלי משים.
הגיע יום שני. כל הילדים נדנדו לקטרין ושאלו שאלות מפורטות, אך היא התחמקה מתשובה, ושמרה את סודה יקר-הערך לעצמה בלבד. כך חיה קטרין עם זיכרונותיה הללו חודש ימים, בתקווה שעכשיו היא הפכה לאחת ויחידה עבור דודה שושי.
כעבור חודש נחתה מהלומה על קטרין. דודה שושי לקחה לפתע חופשת לידה!
תעלומתה של דודה שושי התגלתה לכול. – היא אימצה תינוק! קטרין לא הצליחה להבין למה בחרה הדודה שושי במישהו זר, מישהו שאפילו עוד לא יודע לדבר, ושעדיין אינו אוהב אותה, את דודה שושי.
קטרין לא ישנה לילות שלמים ואפילו לא יצאה להיפרד מדודה שושי אחר כך הסתגרה בתוך עצמה, ובפעם הראשונה בחיים אמרה לעצמה, שיותר אף פעם היא לא תאהב אף אחד. יכול להיות שבשל כך נמחקו ממוחה כל זיכרונות הילדות שלה. מפני שכך היא החליטה. ועכשיו, בתור אישה בוגרת, קטרין ישבה ובכתה, משום שהבינה שלא הצליחה לעמוד בשבועתה. בחייה היו עוד "דודות שושיות" רבות כאלו. כל פעם פתחה קטרין את ליבה מחדש, ובכל פעם היא הבטיחה לעצמה שיותר זה לא יחזור על עצמו.
מבטה של קטרין נתקל בתקליט ישן ומשופשף שנשאר מדיירים קודמים. אחרי חריקה ארוכה התנגן קול עליז ממכשיר הפטפון: "לבלבו אגס וגם תפוח, ערפילים כיסו את הנהר..." דמעות ירדו מעיניה של קטרין. "כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו" – היא חשבה...
