זה לא היום וזאת לא השעה לצאת למסעות ארוכים ומפרכים.
היום כנראה זה היום, בו צריך לשבת תחת עץ גדול וירוק ולשתות תה עם נענע ולעשן נרגילה.
מידי פעם להזיז זבוב מטריד ולהגיד כל כמה דקות , איזה חום היום, כבר שנים שלא היה כל כך חם, איזה חום.... להסתכל למעלה על העלים הירוקים שנותנים קצת צל ולחלום על כל מה שרק בא.
לבדוק שוב את הגחלים ולמזוג עוד כוס תה .
למצוץ שוב מהנרגילה ,לנגב את הזיעה במגבת , ללגום מים מבקבוק פלסטיק ולפשוט את החולצה הרטובה מזיעה ומים .
חצי גוף ערום, מנסה לתפוס תזוזה ולו הקטנה, של אויר.
להגיד אהלן, שב תשתה כוס תה, לחבר שעבר במקרה או שלא במקרה.
לתת לו מקום לידך ,על השטיח הצבעוני ולהגיש לו כוס תה מהביל.
לשמוע על הצרות שלו ולהגיד, יהיה טוב.. אין מה לעשות... יהיה טוב...
אחר כך לשאול אותו אם הוא רוצה עוד תה, ולהציע לו משיכה מהנרגילה.
להנות ממשב רוח פתאומי קטן ולחשוב שוב כמה חם היום.
למלמל , תבוא שוב , כשהולך החבר.
לשכב על השטיח ולעצום עינים.
החולצה מתחת לראש שיהיה נוח.
לתת למחשבות לרוץ ולצבעים להתחלף ולהזכר ,כמה יפה היא היתה ,כמה יפה , ושוב לשקוע בהזיות שאין להן התחלה ואין להן סוף.
להושיט בכבדות יד ולסלק נמלה שמטפסת על הרגל.
עכשיו אין למעלה ואין למטה, אין אתמול ואין מחר, יש רק מה שיש, וזה לא הרבה וזה לא מעט.
נשימות עולות ויורדות.
נרדמים ולא נרדמים, עכשיו גם החום לא מעיק.
שלוה נופלת ומנסה להשתלט על הכל, למלא כל חלל, אבל לא ממש מצליחה , באיזה מקום בפנים מתחילה דאגה לתפוס מקום, לתבוע את שלה.
קטנה היא וכמעט לא מורגשת, אך בכל אופן היא כאן, נסיון למלא את מקומה בצבע, להדוף, לא צולח. הדאגה נשארת שם ,בפנים, מאיימת לגדול.
טיבעה של דאגה שיש לה אנרגיה ואמביציה.
לא היא תשב כנקודה אלומה בתוך ים של שלוה.
אדישות וכבידות זה לא השטח שלה.
והיא מפמפמת.
מתנפחת, מתעלמת מהחום הכבד, פתאום יש תחושה של רעב.
הבטן מקרקרת. הגוף מזדקף, מתישב לאיטו.
עכשיו מגלים שהגחלים כבו והתה התקרר.
מבט חטוף מסביב מראה שאין אפילו שאריות של אוכל.
הכל כבר ניגמר. והבטן, היא עושה את שלה.
השקט שהיה, הופך לחוסר שקט, הרגלים נמתחות.
עכשיו הן נושאות את הגוף. כבר לא יושבים.
הגוף כבד , הרגלים מתאבנות.
כשהדאגה משוטטת לה בפנים, גם הראש כבר לא כמו שהיה.
גם העץ את צילו לא נותן והחום מתחיל להעיק.
יש כבר למעלה ויש כבר למטה ,הפרופרציות חוזרות.
מעין מתח לא מוגדר באויר.
רעש רחוק של מכונית שלא מצליחים להתניע , רדיו שכן זועק על פרסום למכונת כביסה, צעקות של אשה וילד בוכה.
חם היום והזעה קולחת.
מקלחת אחת ומתחילים לחיות מחדש.
צריך לסדר ענינים ,לתת אפשרות לשקט לחזור.
הגוף משותק מסרב לאסוף את עצמו.
אך היא, הדאגה, בינתים תפסה כל מקום אפשרי .
עכשיו היא דורשת שירגיעו אותה.
שיקחו אחריות או שהיא תתפוצץ , תפרוץ את גבולות הגוף ,תצא, תשתולל.
האוטו בחניה כבר דולק.
קדימה, היום קצר והמלאכה מרובה.
זה הזמן להקריב קורבן לאלת הדאגה.
היא כועסת ,היא רותחת, לא נותנת פתרונות, לא איכפת לה מכלום, את שלה היא רוצה.
כבר לא רואים שום דבר.
ערפל , הצבעים הפכו לאפורים ,לחומים, הם בפנים, לא נראים.
והרעש גובר, מחריש אזנים.
זהו יום שבו פתאום, לאיטה, מחלחלת לה המילה מלחמה,
ובמרחק יש קולות של קרבות פנים אל פנים.
