גל

משניסתה לשחזר את רצף האירועים מאוחר יותר, חשבה לעצמה שהיה זה דווקא מגע ידו בשלה שהצית בה ברקים לרבבה.

כל כך אסור וכל כך מתוק היה, כמו מעולם לא אחזה ביד גבר, שלא הצליחה להחליט מה יכאב לה יותר, להפריד את ידה או להשאיר אותה ככה, והיא התעייפה מלחשוב וויתרה, משהבינה שבין כה וכה אינה יכולה לזוז ממנו בשום אופן.

היא הרגישה איך באצבעותיו הוא מנקב חורים בליבה ואיך הלב שלה מתרוקן, מתרוקן, כאילו לא הייתה בו אהבה מעולם.

מה את עושה,מה את עושה, חשבה לעצמה, את הורסת הכל, את מאבדת אותו, הוא אוהב את חברה שלו, אותה הוא אוהב, ואתם זה מסיפור אחר בכלל,של ידידות, של אהבה אפלטונית, צחקה בלבה, אין דבר כזה באמת אהבה אפלטונית.

היא תהתה אם ככה היא מרגישה, החברה שלו, בכל פעם שהוא אוחז בידה,מלטף את פניה, משיל ממנה כתפיית חזייה, וידעה שלא, ומיד הצטערה על המחשבות האלה וביקשה למחוק אותן מראשה.

אלוהים,אלוהים, חשבה, למה אתה עושה את זה.

ואלוהים שלה לא ענה.

אלוהים,זה מבחן, שאלה,

ואלוהים שלה לא ענה לה.

כמה מר היה בטח טעמו של תפוח עץ הדעת.

כמה מר,וכמה מתוק, וכמה אסור היה,חשבה,

ויותר לא חשבה על כלום.

החושך העצים את השקט והשקט מילא את החדר באוויר אחר, והאוויר כאילו נעצר מסביבם, אומר,זהו אתם ככה,סוף סוף, ואתם לא יכולים לזוז יותר, והם לא יכלו ולא רצו לזוז ונשארו ככה כמו שהאוויר רצה.

הם ישבו ככה, באצבעות שלובות, שעה, שבוע, חיים שלמים.

כשהתעייף האוויר ונכנע, הרגישה איך ראשו זז מעט לעבר סנטרה, ואת שפתיו תרות אחר שלה, ומשמצאו אחת את השנייה,טעמן היה מר ומלוח כמו דמעות ומתוק כל כך.

היא חשה את שפתיו שותות ממנה את כל הכאב כמו גל, את כל הכאב שהיה עצור שם, במשך כל הזמן, ומשאירות בגופה אדווה של כאב אחר, מתוק יותר, סמיך יותר.

היא רצתה להתנתק, וללכת, פשוט ללכת, ולהשאיר את הערב הזה שם,על השטיח בכניסה.  אבל היא לא יכלה ולבה נשבר והיא ידעה שאהבה אותו,שאהבה אותו.

בלילה,במיטתה,חלמה על כדורי זכוכית מושלגים, וניפצה את כולם, ושיחררה את כל האנשים הקטנים שחיו בהם לחופשי.

היא חלמה עליו ועליה ועל רצועת חוף בלי התחלה ובלי סוף ועל איך שהם יושבים,ככה,מול הים,האצבעות שלה שלובות בשלו והאגודל שלו נע הלוך חזור על האגודל שלה, ובא גל שמגיע להם עד כפות הרגליים ושותה מהם את הכאב ומשאיר אדווה של כאב אחר,סמיך יותר, מתוק יותר.

בבוקר, ליל אמש התערב לה יחד עם החלומות, ויותר לא זכרה כלום.

היא הסתכלה מהחלון וירד שלג,שלג בתל אביב,והכאב המתוק הציף אותה,את כולה,והיא ידעה שאהבה אותו,אהבה אותו.