לילה לבן

מחשבותיי נודדות כמו עלה ברוח.

עלה המחובר לענף,

מתלתל בקור העז, 

מזווג לעץ ששורשיו מחוברים באדמה קשה.

מחשבותיי נודדות שותקות הן אל האתמול

נחות הן על מילה המהדהדת כמו ענן שחור.

מילים מרחפות

וחיוך קטן עולה,

והלב מתרונן מזיכרון מעומעם, ממילה שריגשה כל נים קטן.

מילה בודדה!

נדדו שרעפיי בליל האתמול -

עניי סירבו לעצום את תלאות היום.

מילים שסיפרתי לאיש הזר, כמו סכין קרעו בי.

פצעו את לבי 

קשור באזיקי הזמן

מסרב לשכוח

נאחז.

טללי עננים ביקרו בשמים, התעוררתי מגשם קל שירד לאיטו על גינה פורחת בכל צבעי הקשת,

התעוררתי לעלה חדש שצמח

לעוד יום שאהיה בו לבד!

למבט מלא אור,

ושתיקה, ושתיקה, ושתיקה.

כמה יפה פה הכול

ודומם

והפרחים בגינה ממשיכים ללבלב.

מחשבותיי נדדו,

הושטתי ידיי לחבק את מה שהיה פעם, ואין.

התגלגלתי התהפכתי, התבוננתי,

סירבו עיניי לאחוז בחלום,

נדדו הרהוריי גל על גל

ונחו על היום,

ובעיקר על המחר,

שיבוא.

המנגינה בחלל החדר הדהדה, לא הבנתי מילה.

לא שמעתי את קולה, השקט הזה מסביב צורם.

חשבתי על כל הלילות שלא לחשתי לו

בוא.

שיבוא...

לא חייכתי לו חיוך קטן

לא הושטתי את ידיי לחבקו בחוזקה

שחכתי אהבה

תשוקה

געגועים עזים

הדמעות לא באות

לא משמחת החיים, ולא מעצב.

הן שותקות

מצפים לרגעים חדשים של מעט.

משהו שטרם הכרתי.

מכורבל בכר

טרם נגעתי.

לגעת בו, ללחוש לו?

את מה שזעקו מילותיי בלילות לבנים,

חלומותיי שבורחים.

כמו אבן יפה מתחת עץ רענן,

איש לא הבחין, איש לא ראה

הגשמים ירדו, הציפו את האדמה

שקעו!

הרוחות הדהדו, שרקו,

ולאחר הסערה נרגעו.

השמש זרחה, כל זרע לפרח ניגלה, 

אלפי אבנים נשטפו בלילות.

התגלו בימים

ואבן אחת נותרה סמויה מעיני כל

העלים נשרו

ועלים חדשים פרחו

השמים התבהרו, צבעם התכלת נראו

והאוויר האביך התחלף באוויר צח ונקי

ושמש של בוקר יצאה  כרקדנית

ואני כאן מטיילת לי בין הפרחים, מחייכת את חיוכי החבוי,

איש לא ראה את יופיו, לא נגע במשמעויותיו.

רוצה ללכת, ללכת, ללכת-

למקום שטרם הייתי בו.

עם האיש שטרם נגעתי איתו

אל החצר שלא זרעתי בה

אל מחר חדש

אל המקום שלא אנדוד

האם מישהו היה בו כבר?

ה-אראה דרכו,

להתעורר?