אני אף פעם לא הייתי במלחמות. אף פעם לא ראיתי ולא שמעתי טילים מתפוצצים.
מלחמות בשבילי הן הסטוריה, כי או שקראתי עליהן בספרים, או שראיתי אותן
בסרטים, או ששמעתי עליהן בטלוויזיה ולא יותר מזה.
אתמול בבוקר הייתי בעבודה בחיפה. בסביבות השעה 9 בערך התחילו להישמע קולות
התפוצצויות. בהתחלה לא הבנתי מה זה בכלל, כי הקולות הגיעו לפני הצפירה והם
נשמעו לי כמו קולות זיקוקים. הקולות הגיעו מרחוק והם היו קולות חנוקים, כאילו עלו
מתוך בור עמוק, מתוך לב בוכה. ואז התחילה הצפירה ואז הבנתי במה מדובר. ספרתי
ואם לא טעיתי בספירה היו שש התפוצצויות. הרגשתי בהלה קלה, אבל זו לא היתה
בהלה שתיארתי לעצמי שארגיש במקרים כאלה. הייתי בהלם מזה שהבהלה ממש
היתה קלה.התקרבתי לחלון והתבוננתי שמימה, רציתי לראות את הטיל המנוול שעף
מעל הבתים, את הטיל שנושא בו את המוות, את ההרס, את הבכי, את הפחד ואת
הרוע. רציתי לראות את מעשה השטן ואולי את השטן עצמו ורציתי להסתכל לו לתוך
העינים ולשאול: "נו, יא מנוול שכמותך, מה אתה רוצה להשיג עם זה? הרי, אתה
טיפש מנוול, חסר צדק, חסר הגיון - הייתי פונה אל הטיל ההרסני הזה כאילו הוא
נסראללה עצמו, האמת אני לא רואה הבדל גדול בין נסראללה לבין טיל עוור שהולך
לשם, לאן שדוחפים אותו - הרי, אתה בונה לעצמך את הגיהינום במו ידיך. אולי אתה
לא תמות, אולי אפילו לא תיפגע פיזית, אבל זה שאתה תסבול נפשית בייסורים, בזה
אני בטוח. כי בתת-מודע שלך אתה יודע שאתה עוסק ברשע, בינתיים אתה דוחה
ומכחיש את זה, אבל יום אחד זה יתפוצץ לך בפרצוף ואז יתחילו הייסורים שלך ואז
יהיה מאוחר מדי , כי אז גם אלוהים לא יעזור לך! כי אתה הורס את מה שהוא ברא"
אבל לא הצלחתי לראות את מעשה השטן. ראיתי רק את העננים התמימים ואת
השמש החמה וזה היה כל כך מרגיע... זה הרגיע עד ישמע קול של הפיצוץ הבא.לא, לא
היה פחד, לא היתה חרדה. היתה הרגשה של אי ודאות, הרגשה של חוסר אונים.
התחלתי להתקשר למשפחה - לחיפה ולקריות. אני מתקשר... הטלפון לא מגיב... עוד
פעם מתקשר... אין תגובה... שוב מתקשר... הטלפון דומם... הטלפון מת, אולי לא מת
, אלא מתעלף, הוא לא מחזיק מעמד, הוא לא עומד בעומס של ההתקשרויות הרבות.
אפשר להבין אותו גם, כי לא תמיד הוא מתמודד עם מצבים כאלה.
אחד מהעובדים נכנס לפתח המבנה שאני עובד בו והתחיל לסמן משהו עם הידיים,
חשבתי הוא מסמן לצאת מהמבנה ולעזוב את המקום. אז התחלתי לצעוק לאחרים תוך
כדי שחטפתי את התיק שלי והתחליתי לצעוד לכוון היציאה: "לצאת! לצאת! כולם
לצאת!" אז אותו העובד שוב חזר לפתע: "לא! לא לצאת! עוד לא קיבלנו שום הנחיה
מהמנהל" אמרתי לו: "אבל סימנת לצאת." הוא שתק מעט ואז ענה: "לא, לא סימנתי.
ואם גם סימנתי זו היתה טעות."
טוב, חזרתי לעמדה שלי והמשכתי להתקשר שוב ושוב וכמובן ללא הצלחה. לאחר
כמה דקות קיבלנו הנחיה מהמנהל : "כולם לעזוב את העבודה ולנסוע הביתה ולחכות
לצילצול של המנהל בערב." צחקתי בליבי: "אם הוא יצליח להתקשר, בסדר."
לנסוע הביתה? איך? הרי, אין לי רכב והתחבורה הציבורית בטוח שהפסיקה לעבוד
ואם גם לא, בטוח שכל המוניות והאטובוסים מלאים והם לא יעצרו לי. "טוב - אמרתי
לעצמי - אתפוס טרמפ."
בדרך החוצה פגשתי את אחד מהעובדים שהוא לא גר ממש באזור שלי, אבל יש לו
רכב ויכלתי לעשות איתו את חצי הדרך. תפסתי איתו טרמפ. הבחור שהסיע אותי לא
נראה ממש מודאג. הוא, אפילו, התחיל לספר בדיחות. סיפר לי שאחד מהעובדים הגיע
לעבודה היום באיחור ואמר למנהל שנסע עם הרכב שלו בכביש החוף בחיפה ואחד
הטילים נפל ממש לידו, אך פיספס אותו. "אמרתי לו, - אמר הבחור שהסיע אותי -
כשתחזור הביתה אל תחזור באותו הכביש, כי אותו הטיל שפיספס אותך כבר מכיר
אותך, אולי הפעם הוא לא יפספס" - והתחיל לצחוק בטירוף. הסתכלתי אליו וגם אותי
תפס צחוק מטורף. זה היה צחוק מוזר. לא היה ברור, האם באמת מצחיק או שאני
עושה כאילו שמצחיק. מה שהיה ברור משהו השתחרר מתוכי עם הצחוק הזה וזה
מאוד הקיל עלי.
הבחור הוריד אותי באחת מהתחנות האוטובוס, איפה שעוברות גם מוניות. בתחנה היו
איזה 8 אנשים שכל הזמן ניסו לעצור את המוניות שעוברות, אך כל המוניות היו
מלאות ולא עצרו. האוטובוסים לא נראו באופק בכלל, כנראה שהפסיקו לעבוד. בזמן
ההמתנה למונית הצלחתי לדבר עם האחיות שלי מחיפה ומהקריות, עמם הכל היה
בסדר. נרגעתי וכבר לא כל-כך היה אכפת לי מתי אתפוס מונית ואגיע הביתה. לאחיות
שלי שיקרתי שאני במונית ותכף אהיה בבית. ואז באופן מפתיע שמעתי קול מוכר:
"הייי... אלו... תתעורר..." זה היה הבחור שלמד איתי ביחד בקורס לפני שנתיים. לדעתי
זה היה סוג של נס, כי לפני שנתיים הבחור הזה היה שקוע בחובות ולא היה שום סיכוי
שהוא יקנה אוטו, אבל עכשיו הוא היה עם אוטו והגיע , כאילו, לפי הזמנה. נכנסתי
לרכב ולקחנו משם עוד כמה אנשים והתחלנו לנסוע לכוון הבית שלי. הסתבר, לאחר
הקורס שלמדנו ביחד הוא עבד איזה חצי שנה ובכסף שהרוויח שילם חלק מהחובות
שהיו לו וקנה רכב מיד שנייה גם. אך עכשיו הוא שוב היה במעגל המובטלים.
בקיצור הוא הסיע אותי עד הבית, ישבנו אצלי איזה חצי שעה ואז הוא הלך הביתה.
לאחר שהוא הלך החלטתי לשתות קצת אלכוהול. ובשלב כלשהו מהשפעת האלכוהול
נרדמתי על הספה. כך נגמר החלום הרע של אתמול ואני מצטער מאוד שהיום החלום
הזה שוב התחיל...
