מכתב אמיתי

אני פה ברמלה, אצל הדודים, מתארחת היכן שרק אפשר. לא יודעת למה אני כותבת לך, אבל אני מרגישה צורך. כולם ישנים ואני מצאתי לעצמי שעה של שקט, שעה יחידה מתוך ימים רבים של ביחד. אני זקוקה לפינה הקטנה שלי, לכתיבה, למוזיקה, לחיים.

יושבת פה בחדר עם הMP3  באוזניים. מדהים איך שירים יכולים להשפיע על מצב הרוח, להכניס השראה לכתיבה ולקחת אותי למקומות אחרים לגמרי. עכשיו אני שומעת שיר שמזכיר לי את הלילות בהם התחלתי לכתוב את הספר שלי.

עכשיו זה החופש הגדול האחרון שלי... מסיימת י"א, בקרוב י"ב ואז ישר צבא. אתה יודע, בדיוק בחופש הגדול של לפני שנתיים, אני ישבתי בחדר הזה, ברמלה, אצל הדודים. מול המחשב הזה. אני זוכרת שלא הצלחתי להשיג אותך בטלפון וידעתי שלמחרת אני אהיה בראשון, ורציתי לפגוש אותך. שאלתי את בן דוד שלי אם יש פה אינטרנט, הוא אמר שכן, ואני החלטתי לנסות להתחבר לאיסיקיו שלי ולדבר איתך. אתה היית מחובר, עם הפרח הצהוב... ואני כתבתי לך. דברנו קצת ואז התקשרת אלי. אני זוכרת שהעפתי את אחותי מהחדר והתהלכתי במעגלים סיבוביים מהירים... כבר אמרתי לך שאתה אחלה דיאטה? יום לאחר מכן... נפגשנו לראשונה, בקניון רוטשילד.

שנתיים חלפו מאז ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני זוכרת את כל הפרטים הכי טיפשיים... פרטים שאתה לא מדמיין שאני זוכרת. כמה זמן עבר וכמה דברים השתנו... אבל יש דברים שתמיד יישארו שם, ולעולם לא ייעלמו.

עכשיו השיר "האהבה הישנה" של שלמה ארצי. כמה בכיתי עם השיר הזה... כמה דמעות של כאב ואהבה.

אתה בטח לא מבין למה נפלתי עליך ככה עם החפירות, אבל יש לי מוזיקה שמכניסה אותי למצבי רוח דרמטיים ורגשנים, ואתה היחיד שאי פעם יכולתי לכתוב אליו בכל כך חופשיות.

אז כמו שאמרתי קודם לכן... יש דברים שמשתנים עם הזמן, ויש דברים שאף פעם כנראה, לא ישתנו. אחד הדברים הוא... אתה.

רק ה' יודע איזה תהפוכות רגשיות עברתי איתך, גם אם אתה לא ממש היית נוכח או מודע לזה. אהבה, כעס, קנאה, הנאה, צחוקים, הבנה, אובססיה, נתינה... סערת רגשות אחת גדולה שהחליפה כיוונים במרוץ הזמן.

אבל לא משנה מה קרה או מה יקרה... אתה תמיד תהיה שם בלב. אמנם פעם תפסת 70% מהלב (יש לי שרטוט ישן של הלב... ושם ציינתי כמה מקום אתה תופס) ועכשיו פחות, אבל אתה עדיין שם. עם כל הריבים, ההתנתקויות, הכעס וחוסר ההבנה... אתה תמיד פה.

אני נופלת עליך עם מיילים מאסיביים כאלה ומצפה שתבין אותי. וזה תמיד ככה... במהלך השנתיים וחצי כתבתי לך כל כך הרבה פעמים... אם זה מכתבים, מחברת אהבה, פוסטים, מיילים, או סיפורים. את רוב הדברים קראת, ויש חלק שלא. אבל תמיד כשכתבתי אליך... היתה לי תמונה קבועה בראש. תמונה שלך, יושב בחדר מואר קצת, נשען לאחור על הכיסא המשרדי השחור הזה... וקורא. הפנים שלך חתומות אבל מדי פעם משתחל איזשהו חיוך קטן (אולי אפילו עכשיו...).

אף פעם לא חשבתי איך אתה באמת מרגיש עם כל החפירות האלה, עם כל ההשתפכויות האלה... ואולי זה חסר התחשבות מצדי. אמנם לא התלוננת אף פעם, אבל אני לא יודעת איך אתה מגיב כשאתה מקבל ממני מייל ארוך כזה. כי מבחינתי... אני יושבת לבד, שומעת מוזיקה ונכנסת לאווירה מיוחדת. מעניין אותי איך אתה מגיב, מה עובר לך בראש... ואולי אפילו בלב.

אל תיבהל, אני לא חזרתי לתקופה ההיא. אני לא יוצאת בהצהרת התאהבות נואשת וגם לא משחדת אותך בממתקים בשביל שתבוא לפגוש אותי. למעשה, אני לא יודעת למה אני כותבת לך...

כל הסיפור של סער וליאן ב"אלופה", מזכיר לי אותך. כמובן שאתה לא כמו סער (והכוונה היא לא רק לעיניים הכחולות)... אבל משהו ביחס הזה שלה, שהיא תמיד תהיה שם בשבילו, למרות כל הקשיים והמכשולים... משהו בזה מזכיר לי את היחס שלי כלפייך. לא יודעת אם זה לטובה, אבל זה מה שקורה.

ועכשיו יש את השיר "משהו ממני". כמה אירוני.

השיר הזה מזכיר לי אותך מסיבה לא ידועה. לא בהכרח המילים... אולי יותר הלחן. בימים האחרונים והקשים... יצא לי לשמוע הרבה את השיר הזה. ולתהות.

תהיות רבות כמובן, ועליהן אני לא אכתוב כאן... כי המייל הזה מתארך יותר מדי... 

בכל אופן...

רציתי שתדע שאתה מיוחד. כל כך מיוחד.

ושאתה הצלחת לגרום לי להרגיש דברים שלא הרגשתי לעולם.

ואפילו בימים מטורפים וקשים כמו אלה... אני נזכרת ב"כההה.." הזה שאתה אומר במקום "כן" ואני מחייכת.

אז במקום לבכות 100 אחוז מהזמן, אני בוכה פחות.

האמת... אחרי כל האורך הזה של המייל, עדיין לא הצלחתי לבטא את כל התחושות שלי. לא סיפרתי לך על הסיוט הזה שאני עוברת עכשיו עם המלחמה... ועל הגעגועים והקושי. אבל שוב מגיע הייחוד בלכתוב לך... אני תמיד מרגישה שאתה יודע באיזה מצב אני נמצאת ועל מה אני חושבת...

יהיה נחמד לסגור מעגל ולהיפגש איתך עכשיו. גם בגלל הקטע שבדיוק לפני שנתיים נפגשנו,

וגם בשביל לתת לך את המכתבים שכתבתי לך.