מתהלכת ברחובות עמוסים באנשים ובחנויות, נוסעת בתוך כבישים צפופים ונהגים עצבניים. קונה ארטיק "רמזור" ומחפשת פינה של שקט. ספסל ירוק שצבעו מקולף נראה באופק. מתיישבת על הספסל, מלקקת את הארטיק ומתבוננת.
חיים אחרים, אני חושבת לעצמי. איך ייתכן דבר כזה? רק שעתיים מפרידות בין איזור הצפון שלי, לבין איזור המרכז. שעתיים קצרות, המפרידות בין שני עולמות שונים.
מביטה על האנשים שעוברים ברחוב. כולם עסוקים כל כך עם הפלאפונים
החדשניים, מחזיקים המוני שקיות. הלבוש שונה, צורת הדיבור לא מוכרת לי. מוזר לי... בסך הכל שעתיים... וזה כבר עולם אחר.
עוצמת עיניים ומדמיינת. הופכת את האוויר מלא העשן, לאוויר ההרים שלי. משחזרת את הנוף הפסטורלי שאני רואה דרך חלון החדר שלי. איפה הפארקים המטופחים? היכן הטבע שלי? אני עם עיניים עצומות וכל כך מתגעגעת.
בימים האחרונים אני מסתובבת באזור המרכז ומקבלת תמיכה רבה מאנשים. "אני מהצפון..." אומרת בחצי חיוך, "ברחנו משם". וכבר אני רואה אנשים מסתובבים אלי, מוכרים שעושים לי הנחות, העיקר שאני ארגיש טוב.
ולמרות כל התמיכה, האהבה והקבלה שאני סופגת מאנשי המרכז, חסר לי איזור הצפון שלי. חסרים לי החברים הפריקים עם מכנסי הדייגים והחולצות הגזורות. חסרים לי הבילויים בפארקים עם במבה וצחוקים, ולאחרונה הצטרפה מצלמה דיגיטלית לחבורה, אשר מתעדת רגעים משעשעים והזויים. חסרות לי שיחות הנפש עם החברות... לשבת על המיטה עם כל הבנות ולדבר עד השעות הקטנות של הלילה, או שמא.... השעות הגדולות של הבוקר?
ואני יושבת כאן בספסל, משקיפה על העולם האחר. ולחשוב שלפעמים אני כל כך משתוקקת לנסוע לפה, לעשות שופינג ולקרוע את העיר. לחשוב על כל ימי השישי בהם התלוננתי על הצפון. "אין כבר לאן לצאת!" הצהרתי והלכתי לעוד בילוי קבוע בפארק עם החבר'ה, או בגלידריה של העיר. העולם האחר מקבל אותי בברכה, ועל כך אני מודה. אבל אין לי ספק שאני בחורה של הצפון.
בחורה של טבע, אוויר הרים צלול, עצים, פרחים, קניון וחצי ולפעמים אפילו קולנוע.
ניגשת אלי בחורה עם חצאית מיני צמודה בצבע לבן, גופייה קטנטנה בצבע כסוף. שיערה בלונדיני וחלק ועל פניה משקפי שמש ענקיות ואופנתיות. היא נועלת סנדלי עקב שפיציים כאלה ומבריקים, ומדברת בפלאפון בצעקות. "סליחה", פונה אלי ומרחיקה את הפלאפון מפיה, "מה השעה כפרה?". אני עונה לה שעכשיו חמש ורבע, והיא ממשיכה הלאה בלי להגיד תודה. אני רואה אותה נעלמת בתוך רחוב גדוש באנשים, צעדיה משמיעים רעשים והישבן שלה נע מצד לצד, בולע בתוכו את החוטיני האדום שלה.
כמעט שבוע שאני לא בבית, כמעט שבוע שאני בעולם האחר. הגעגועים לבית ולאיזור הצפון לא מניחים לי לרגע, אבל אני שמחה לראות מראות חדשים. אנשים, חנויות, כבישים, מכוניות, קניות, אוכל, מסעדות, בילויים, פאבים, מועדונים, פרחות, ערסים, ילדים, ילדות, עשן, עזריאלי, דיסקים, שמלות, איפור, ג'אנק פוד, הומואים, לסביות, ים, לכלוך, בניינים, חייזרים, דוגמניות, מפורסמים...
הגעתי אל עולם אחר. עולם שבו הכל מותר וכמעט ואין אסור. עולם בו הכל צבעוני, חדיש, מודרני ואופנתי. החלטתי לנצל את שהותי כאן, ללמוד ככל האפשר על תרבות החיים השונה הזאת, ולהפיק ממנה את המרב.
וכשאחזור בעזרת השם לצפון שלי, לעצים ולאפרוחים שלי, אני תמיד אזכור את העולם האחר. עולם בו למדתי ששעווה ברגליים זה לא רק לדוגמניות וזה גם
לא כל כך כואב. עולם שלימד אותי שלאכול סושי כמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו. עולם שהראה לי שאפשר ללבוש גופייה שקופה כמעט ושזה לא זנותי לגמרי. עולם שחשף בפניי כל כך הרבה, ועל כך אני מודה לו.
עולם אחר.
