בבית הכנסת שאלתי את עצמי על אלוהים.

ברקע סליחות יום כיפור מועפות לעבר השמים השחורים כבלונים פורחים ביום חגיגי, ואני לא ידעתי אם מדובר באוויר או זהב. לצידי מגיע אדם לבוש בלבן מצוחצח עם כיפה לא מסודרת על ראשו.

הוא שואל אותי איזה עמוד אנחנו.

משום מה עקב השאלה הפשוטה הזו נולדת בחוסר ידיעה במוחי שאלת השאלות. משחר ההיסטוריה ועד שקיעת מודרניות מסכי המגע המשוכללים נשאלת שאלת רבת האחריות הזו. מי אתה אלוהים?

כשאני חושב על מגוון האינסופי של התשובות האפשריות לשאלה זו, אני מבין למה אנחנו בני האדם חייבים אלוהים. אז אני עונה לעצמי שאלוהים אמיתי. לא בשל העבודה כי אני מגיע מבית מסורתי, מאמין ומצוחצח. האמונה שלי נודדת כספינתו של יונה, בועטת בגלי הים התיכון בחוסר ביטחון, מקפצת על מים סוערים ללא נראות של יבשה מרגיעה. אלא מכיוון שהמוח האנושי אינו מסוגל להתמודד עם חוסר ידיעה. לא תתכן שלשאלה למה לא תהיה תשובה מוחצת, השאלה למה היא הסכנה הגדולה ביותר למוח האנושי, אשר אינו מסוגל לעכל את האפשרות כי אין סיבה, כי הלמה הזה התרחש סתם כך. זה בלתי נתפס, לא אנושי, ולכן חייב להיות אלוהים.

אני צריך אלוהים קיים, אני יכול לשנות את השם שלו לטבע, לגורל או לחוקים מתמטיים מחזוריים, אבל חייבת להיות סיבה למעשיי. מישהו חייב לעקוב אחרינו, לרשום לנו מעשים טובים או רעים, כי אם לא שומרים עלינו, אין עלינו מצלמות ריאליטי נוצצות, ואין סיבה שננהג כמו שצריך, אז למה לעזאזל שנעשה זאת.

הדת אולי מושחתת, וידי שליחי האלוהים נוטפות לפרקים היסטריים דם ונוזל הבצע, אך ללא המצאתם לא הייתה מתקיימת האנושות. בני האדם לא יכלו לדחוף את גלגל החדשנות אם במוחם הייתה רצה ללא הפסק המחשבה הפשוטה, למה.

למה אנחנו קיימים? למה העולם נוצר? למה אלוהים בחר בנו או בהם או בהן? למה אלוהים למה?

התשובה בגוף השאלה, אלוהים.

לכן כאשר המוח יכול להניח את השאלה העצומה הזו בצד לתקופת ארוכות, הוא פנוי להובלת מחשבות אחרות אשר מקדמות את בני האדם החושבים, גורמות לנו להתעסק בפיתוח הרגע עצמו, והשאלות הקיומיות מוסתרות במרתף מוחי תת מודעי שמור כמבצר.

מוזר שהמחשבה הזו עולה ביום הכיפורים, החג היהודי ביותר שקיים בלוח השנה העברי. מסבבי קולות האמן ההרמוניות משלבות ידיים ונשלחות לכל עבר. אמלא אלוהים לא היינו יכולים להתאחד כך, כל אחד בדרכו שלו ולהעצים את תחושת המסורת. לא בשל הדת היהודית או האלוהים היהודי אלא בשל המסורת עצמה, מסורת שמאחדת כל כך הרבה שוני תחת קורת גג אחד.

ההוא שלידי מדבר עם ההוא שלידו לכמה רגעים ומאבד את קצב התפילה, עקב ההצלחה הראשונית הוא שואל אותי שוב, "איזה עמוד אנחנו?" בכדי לחזור לחבורה המתפללת.

זה היופי שביום הזה, כל אדם בכל רמת אמונה מפציע בחולצה מתאימה, ועוקב בקפידה אחר העמוד כיוון שהוא יודע שהוא חלק ממסורת, חלק מקצב שבטי עתיק. ליום אחד האינדיבידואליזם הגלובאלי נחבא תחת אחדות מסורתית מימי התנ"ך. עכשיו לא אכפת לי אם הוא אמיתי או לא, גם אם המצאנו אותו הוא קיים. יתרה מכך אם המצאנו אותו זוהי אחת ההמצאות הגדולות שלנו ואנחנו צריכים להתגאות בה, זה מאפשר לנו לחיות. כך שלא משנה אם אני משתחווה אליו על גבי שטיח, מבקר אותו בכנסייה, או מחזיק דגם מפוסל שלו על גבי מיטתי, אלוהים הוא מה שגורם לנו לחיות.

זה שלידי שוב שואל על העמוד, הפעם הקול שלו מופנה למישהו אחר, ואני לא יכול שלא לחייך כאשר  מפנים אותו לתפילה הנכונה בשבילו. הוא מחייך באושר ומצטרף לשירה קהילתית.

"ה' הוא האלוהים", צועק החזן, ואנחנו מחזירים לו כגמולו כאיש אחד.

יהדות, נצרות, אסלם, בודהיזם, קבלה, פסלים, טבע, גורל, לכל אחד האלוהים שלו, והוא האלוהים. זהו אלוהים לכולם ורק שלי, שונה ומיוחד אך יחד עם זאת דומה וכוללני, אלוהים ביחיד, ברבים או לא קיים בכלל, כולנו אותו הדבר בשבילו אך למרות זאת ייחודיים, זה הקסם שלו, זו הרוחניות שבנו אשר משתקפת בו.

"חתימה טובה", מאחל לי האיש אשר אירח חברה למחשבותיי בסוף התפילה.

ואני מאמין לו.