שבירת דיסטנס

לשבור את הכוס, לשבור את הכוס, לשבור את הכוס!

זו המחשבה היחידה שמתרוצצת לי בראש כמו כדור פינג פונג ממוחשב במשחק מחשב בזמנים שהקולות בקעו עוד מהמסך. מסבבי המולה רבה, ממש ההתחרשות רבת אירועים, אשר לא ניתן לקבוע באופן מוחלט מהו המוקד המרכזי.
מצד אחד ההורים של הכלה מדברים עם הרב, ויש לה על מה משום מה. על מה יש לכם לדבר למען השם, מזג אוויר, הדיסק החדש של אביהו מדינה, על התמלוגים לישיבות, על מה? זה כמו שתתחילו שיחה עם המוהל לפני הברית.

"תן לנו מילות של חוכמה מוהל יקר"

"החיים הם לא כמו בולבול של תינוקות בני שמונה ימים הם תמיד קשים"

 לעומת זאת בצד השני, כלתי, אשתי לעתיד, האישה של חיי, יושבת ובוכה. דמעות יורדות במורד הלחי כאילו היו מדריכות טיולים מקפצות. איני יודע לכבוד מה הם זולגות ככה באמצע האולם, אין לי מושג אם מדובר באושר, פחד, פאניקה או סתם הראייה שלה חזרה וממש כעת היא מבינה עם מה היא מתחתנת. בכל מקרה לאזור הזה אין לי אישור כניסה, הוא גודר בחומה חייה של שושבינות, מלוות, חברות או איך שלא קוראים לבנות שמשתרכות אחרי הכלה בקנאה מחופשת לאושר בחתונה של יהודים. מה שבטוח הוא שהצבעים הכול כך שונים ששמלותיהן ענדו גרמו לי להבין שבנות לא באמת עושות מסיבת רווקות, אלא מסיבות תיאום צבעים לקראת החתונה. אפשר היה בקלות לטעות ללא הנחייה מתאימה כי נושא החתונה הוא דובוני אכפת לי והקשת בענן.

מלפני עמדו כמה חברים, לבושים שחור ועניבה, חלקם בפעם הראשונה מלבד הבר מצווה שלהם, ורובם כבר הגיעו למצב שיכרות יפה עד יפה מאוד. כוסות אשר מוצמדות להן ברכות בסיכת ביטחון רעועה מורמות לשמיים בקצב של משגל נסוג של שפנים. הברכות הרציניות בהתחלה התחלפו במגוון שטויות אשר כלל בעיקר סקס, הורים, כלא, ואז שוב סקס אבל הפעם החוסר בו הצפוי בעונת היובש אשר שמה המילוני הינה נישואים.

אני נשאר בשלי. שום דבר לא מזיז אותי מהמטרה הנעלה, לשבור את הכוס!

מצידי שהוריקן קתרינה תתעבר ממין מזדמן עם איזה טייפון בשם קווין, ושניהם יצרו סופה טרופית משודרגת בשם אבי ביטר אשר תפלוש לאולם בחוסר רחמים ותעיף את כל הבלגאן הזה איתה ביחד לצומת כל הרוחות, משאירה רק מלצר אבוד האוחז מגש קבב טלה בידיו. אני אשבור את הכוס.

הרבי מלמל לעברי כמה מילים לפני שאנחנו מתחילים בטקס. אין לי מושג מה הוא רוצה, אבל אני מהנהן בנחרצות. כמה פעמים זה קרה לי, מישהו אומר לי משהו, אין לי מושג מה נאמר אך עדיין אני מהנהן, למה? מה הבעיה להגיד, חזור שנית. לדעתי ככה מתחילים המשברים הגדולים בעולם, כולל המשבר הכלכלי האחרון, בוס אחד ניגש לעובד שלו אמר לו משהו ההוא לא שמע ואז חודשיים לאחר מכן, "רודריגו מי אמר לך להשקיע את כל המניות בחברה ליצנים להלוויות - מי שצוחק אחרון מת אחרון?".

אני נכנס לחופה, צעדי בטוחים, הכול נעשה באופן אוטומטי כיוון שבראש כפי שאמרתי ישנו מדבר צחיח בו עץ בודד אשר שורק למנגינת הרוח, שובר את הכוס!

זהו התפקיד היחידי שלי בחתונה. לא החזרה אחר הברכות של הרב, כי זאת גם תוכי מגמגם בעל בעיות קשב וריכוז יכול לעשות. לא השקיית הכלה ביין, כי זאת כל ברמן בלונדיני עם רמת אי קיו כאחוז אלכוהול בבירה שחורה. ולא כל מה שמתרחש לאחר החופה, משום שגם ככה אהיה שיכור ולא אקח אחריות על תקופת הזמן הזאת. לא, לא ולא. לשבור את הכוס זהו תפקידי היחיד, ואני מאמין באמונה שלמה כי כל הגירושים הן בשל אי שבירת הכוס בצורה מלאה ונכונה.

אני מדלקם את מילותיו של הרב, מנסה לתפוס את מילותיו דרך פיו הלא ברור.

"אם אשכך ירושלים תשכח ימיני וכ"ו"

ואז מגיע הרגע.

לשבריר של שנייה, דומיה. כל האולם והעולם שותק למראה הנפת הרגל. כולם מתרכזים בי, מבטיהם נעים כמו במשחק טניס, מהרגל לכוס מהכוס לרגל עד למפגש המרגש. האדמה רועדת והכוס נשבר לרסיסים מאושרים, המחשבה המטרידה יוצאת מתוכי כמו שיעול מעיק אחרי ליל הוללות, ואז מגיעה מחשבה מחליפה לתפוס את מקומה במהירות.

"האם מותר לי לשכוח את ירושלים אם אני שמאלי?"