נשמה

יושבת כאן בלילה והשקט סביבי. העברתי ערב נחמד עם בני הדודים הקטנים שלי. פופקורן, "כוכב נולד" ויצירות בגבס. יש לי את זה עם ילדים, אין מה להגיד. אחרי שהשכבתי אותם לישון וניקיתי את הברדק שעשינו בסלון, ניגשתי למחשב.

רציתי לכתוב סיפור על דמות שאוהבת לחיות בלילה. התחלתי לכתוב שרק בלילה יש לה את ההשראה הנכונה לכתיבה, שרק בשעות המאוחרות היא מרגישה את החיים ואת משמעותם. אבל הרגשתי שאין טעם להתחבא מאחורי דמות, ואולי בעצם עדיף לכתוב בגוף ראשון, לב אל לב, עם כל הכנות שבעולם. כי רק כך הכתיבה משתחררת בצורה הטובה ביותר.

אני אוהבת את הלילה.

בשעות הלילה אני מבלה זמן איכות עם הנשמה שלי. ישנם כמה דברים קבועים שהנשמה שלי אוהבת... לכתוב למשל, לשמוע שירי אהבה מדכאים, לנהל שיחות נפש במסנג'ר עם אנשים בני 40, להביט בשקיעה ובעיקר... לחשוב.

כואב לי בתוך הלב ואני אפילו לא יודעת למה. כשאני לוקחת נשימה עמוקה, אני מרגישה מועקה בלב. אני מקווה שזה רק משהו נפשי ולא פיזי... למרות שאני לא יודעת מה גרוע יותר. בכל מקרה, אני מנסה לברר מהו מקור הכאב, מהיכן מגיעה המועקה, ועולות לי כמה אפשרויות בראש וגם בלב.

הראש אומר שהמצב הביטחוני הוא זה שגורם לי לחוש כך. הפחד שבמלחמה, החשש על חיי האנשים והגעגועים הביתה. הלב, לעומת זאת, לוחש שזו לא הסיבה. אני שואלת את הלב מה לדעתו גורם לעקצוץ הזה, והוא אומר שם של מישהו.

"מה פתאום?" אני משיבה לו. "כבר שכחתי ממנו... אתה יודע שהוא כבר לא נמצא בחיים שלי הרבה זמן". הלב שתק והחל לכאוב, אני בטוחה שהוא עושה לי את זה בכוונה. כשהלב שותק, אני מתחילה לחשוב... ובאמת... אולי יש משהו בדבריו? הרי כאב הוא לא בהכרח אהבה נכזבת, קנאה או רצון לקשר... לכאב יכולים להיות המון גורמים, וזה מה שאני מנסה לברר.

השיר  Iris של ה-Goo Goo Dolls  ... גורם ללב שלי להציק לי. הוא מזכיר לי את אהבת חיי... אהבתי הגדולה ביותר. מיותר לנסות להסביר מהי אהבה גדולה, כי לא קיימות מילים שיוכלו לתאר את התחושה הזו. המוזיקה עושה לי חם בלב, ואני עוצמת עיניים ונזכרת ברגעים של פעם.

החיבוק הראשון, הנשיקה הראשונה, שיחות הנפש, הצחוקים, המכתבים, הסיפורים, הריבים, הסליחות, הטלפונים על הבוקר, הייחוד, הכיף, הטוב, השלווה, הרוגע, האהבה.

אבל לפעמים ישנם דברים שלא נועדו להיות. ולא משנה כמה מנסים... כמה משתדלים, כמה רוצים וכמה אוהבים- הסיפור פשוט לא מצליח. אמנם המשכתי הלאה בחיי, פגשתי אחרים וחוויתי חוויות. אך את אהבתי הראשונה לעולם לא אשכח.

ולפעמים, בלילות כאלה, אני מרגישה דחף להתקשר אליו.

רק לשמוע את קולו, להיזכר בזמנים הטובים.

הוא עם אחרת, ואני פה חושבת.

איך אני אסביר לו שלא אני זו שצריכה אותו- אלא הנשמה שלי?

זו רק הנשמה שלי.