האמא מכינה את בתה לחתונתה
אמא:"רגשי נחיתות זה למזרחים ועניים. תרימי את הראש (מרימה לה את הסנטר עם האצבע), את תהיי כל כך יפה... ואיך אני נראית? (מסתובבת למראה)"
בת: "יפה מאוד"
אמא, נאנחת: "את מתרגשת?"
בת: "קצת"
אמא: "אל תפחדי, את תשארי עם שם משפחה אשכנזי. כמו שלנו, תוצרת הבית. באמת... אבא הבטיח (לוחשת, קורצת), הוא אמר... שהוא יסדר את זה. את יודעת"
בת: "אני לא יודעת, אמא... באמת שאין לי כל כך בעיה עם השם משפחה שלו"
אמא: "אויש, אל תדברי שטויות, שום בת שלי לא תהיה עם שם משפחה מזרחי. ותגידי לשוורצע שלך שאם הוא לא מוכן הוא יכול לחפש לו אשכנזייה אחרת" מסתובבת למראה "והשיער, איך השיער שלי? אוי, אנחנו נהיה כל כך יפות בשבוע הבא, אני כבר רואה את זה"
האבא של הבת, הבעל, והדוד יושבים לאכול. (לאבא יש שרשרת מזהב, לדוד יש שרשרת מזהב)
האבא: "אני הולך רגע לנוחיות. אפשר? אפשר?"
הבעל: "בבקשה"
האבא הולך
הדוד חותך את האוכל שלו, סטייק: "הנוחיות... זה השירותים. איפה ש... (לוחש) מחרבנים (צוחק), אבל אל תגיד שאמרתי את זה. במיוחד לא בזמן ארוחה."
הבעל: "זה בסדר"
הדוד: "אבל אל תדאג, הוא בטח הלך רק... (לוחש) להשתין (צוחק), אנחנו לא... (לוחש) מחרבנים (צוחק) במשפחה. אתה יודע, אני מדבר בשפה שלך, שתבין..."
הבעל: "אני מבין"
האבא חוזר, פונה לבעל, מנגב את הידיים במגבת: "תגיד, אתה מכיר את ה... ניעור?"
הבעל: "סליחה?"
האבא: "את הניעור... את הניעור.. ניעור"
הבעל: "את הניעור?"
האבא: "את הניעור"
הבעל: "לא. אני לא מכיר"
הדוד: "ודאי שאתה מכיר"
האבא: "זה לימדו אותי בצבא. אתה יודע, בצבא, שאני הייתי, היינו לא הרבה בפלוגה. השאר - מתים. היינו, אני, ועוד... לא הרבה. היינו קצת. והיה לנו שם איזה אחד, בפלוגה, מה שם משפחה שלו... אמסלם... והוא היה קצת מזרחי, והוא דיבר איתנו, אמר לנו ככה - אחרי ש... (לוחש) משתינים (הדוד צוחק), צריך לנער. היינו שואלים, לנער מה? היה אומר לנו... לנער את ה... (מסתכל למטה וצוחק)... אתה מבין? היה אומר לנו, כדי שאם ונפגוש איזה בחורה, לא ישארו טיפות על התחתונים. וזה אני אומר לך, שאם אתה הולך לבת שלי, ואתם ככה... אתה יודע, תנער טוב טוב טוב לפני, שלא חס וחלילה בת שלי תגע בתחתונים שלך ספוג בפיפי. מבין?"
הדוד: "מבין?"
הבעל: "כן, כן"
האבא: "טוב, ואיך הסטייק שלך, טוב, עשוי טוב? כמו שאתם אוהבים?"
הבעל: "כן.. ככה... ככה אנחנו אוהבים, שכמעט ואין דם מרוב הבישול אבל בכל ביס אפשר להרגיש את הפרה עצמה"
הדוד: "פיוטי, אה?"
הבעל צוחק.
הדוד: "פיוטי זה שאתה מצליח לגרום לנו לצייר במחשבות את מה שאתה אומר"
האבא: "אתה יודע, עם כל הפיוטיות שלך. יש דבר אחד אנחנו לא מרוצים"
הבעל: "בבקשה"
האבא: "שם משפחה שלך, זה... מזרחי מידי. אתה יודע. ולא רוצה שבת שלי סברינה ברסקי תהיה סברינה בוזגלו"
הבעל: "אבל מה אפשר לעשות... זה מקובל, שהשם משפחה הולך לפי השם משפחה של האבא"
האבא: "כן, כן, רק... אין מקובל לא מקובל. בת שלי, סברינה, לא תהיה בוזגלו בחיים"
הבעל: "אז אפשר... ברסקי-בוזגלו... או... בוזגסקי, אפשר להתפשר"
האבא: "לא, או ברסקי. או ברסקי. אתה יודע, שם בצבא, איפה שבאנו, היינו מנערים טוב טוב שלא ישארו טיפות פיפי בתחתונים, שלא תבוא איזה מישהי, תוריד מכנס תראה... ים המלח. מבין? ומשם, למדתי... אני מנער טוב טוב כל החיים שלי בשביל שהכל יהיה נקי נקי. אז אם אני אצטרך לנער אותך אז אני אנער אותך, זה לא בעיה. מבין?"
שולחן עגול ערוך לשמונה אנשים, יושבים שני אנשים. ירון ואילנית.
ירון: "טעים לך?"
אילנית: טעים לי"
ירון: "מתי החתונה?"
אילנית: "עוד שבוע"
ירון: "טעים לך היין?"
אילנית: "טעים לי"
ירון: "מחליק לך בגרון"
אילנית: "מחליק, מחליק"
ירון: "כמו במגלשה?"
אילנית: "כמו בפארק מים"
ירון, צוחק: "יין טוב, אה?"
אילנית: "תגיד, מה נלבש?"
ירון: "בטח, חולצה... כזאת, שחורה. ומכנסיים. משהו, את יודעת, א-ל-ג-נ-ט-י"
אילנית: "וכמה נשים להם?"
ירון: "לא יודע, כמה מקובל?"
אילנית: "לא נראה לי יש מקובל, לא מקובל. כל אחד מביא כמה שבא לו"
ירון, מוציא שקלים מהכיס: "איך לספור, אחד אחד או שתיים שתיים?"
אילנית: "מה יותר קל?"
ירון: "מה יותר מהר?"
אילנית: "נראה לי שתיים שתיים"
ירון: "בסדר. אבל לא עכשיו"
אילנית: "כן, עוד שבוע החתונה. יש עוד זמן. נחסוך"
האבא של החתן, מדבר בח' וע'
האבא של החתן: "חופה... קידושין.... רב, כלה יפה. שוברים את הכוס. מזל טוב. נשיקה. ריקודים. קצת זוהר, קצת איציק קלה, קצת חיים משה. אפשר גם יוונית. אני יודע, אני אביא את זוהר ארגוב. שישיר לנו, שיעשה שמח. כולם ידביקו לו, ככה, שטרות של דולרים על המצח, והוא... מהסמים... בקושי ישיר... אבל הקול שלו, יעלה חיוך בכולנו. והבן הקטן שלי, גדעון... גידי... אני אביא לו שטר כזה... של מונפול, המשחק... והוא ינסה להגיע למצח של זוהר אבל גידי, מסכן, הוא נמוך, הוא עדיין קטן, והוא יקפוץ וינסה להדביק במצח של זוהר... המלך... עם הקול של המלאך... ואז... בידיוק בסלסול, בידיוק, בידיוק ב... "כוכבי לילה", זוהר יתכופף ככה לגידי שלי, יחייך ויקח את השטר של המונפול, ילקק וידביק על המצח שלו... כן... וכולנו נצחק. וגם האשכנזים של הכלה. וכולנו נצחק... והאשכנזים ישימו את את היד על השפתיים שלא ישפריץ להם הסטייקים מהפה (צוחק)"
האמא של החתן, בח' וע'
האמא של החתן: "כשהתחתנתי, זכרוני לברכה, אני זוכרת... חמש דקות מבאר שבע זה היה. ואף אחד לא רצה לבוא כי אנחנו היינו גרים במרכז. ביפו. כמה היו בחתונה? חמישים איש בערך. אבל איזו חתונה זו הייתה... מרגול, כן.. מרגול שרה לנו.. היא עוד הייתה... בתחילת דרכה, הבאנו אותה בגרושים והיא עשתה שמח, מה זה שמח. כולם רקדו, חמישים איש היינו, תאמינו לי, לא צריך יותר. ככה, חמישים, בלי הרבה אוכל, בלי הרבה כסף... אבל מה... הם הזמינו איזה שלוש מאות. מה צריך שלוש מאות. סתם להסתובב בלי להכיר אף אחד? לא יודעת, לא נראה לי.
